אם חשבתם שראיתם או שמעתם על עינויים בשולי המאה ה-19, או שחשבתם שתאי העמידה באושוויץ אחד הם עינוי. אז הרשו לי לחדש לכם, מערכת החינוך של שנת 2007 (כמעט 08, אבל לא נקדים את המאוחר). יצרה סוג של עינוי חדש, והוא באמת מעורר רחמים.
להתעורר בבוקר ואחרי ניסיון כושל לארוחת בוקר והרבה הרבה בחילות כמו של אישה שאינה מודעת עוד ליצור הצווח שגדל בבטנה, לנסות לקרוא ספר אידיוטי שחייבו אותנו זה ממש עונש.
רוצים הסבר יותר פשוט? נסו האנגאוור עצבני + חצוצרה בוואדי.
החצוצרה הוא סוג של ספר מטופש למדי, שמספר על איזו ערבייה שחולמת על איברי מין זכריים, ערביים ושעירים, ואני אומרת לעצמי ''מה לעזאזל קורה פה''.
אומנם אנחנו ילדים בוגרים בסה''כ, וכבר בשנה שעברה רובינו הפגנו בגרות ולא צחקקנו למילים מלוכלכות שהציג לפנינו התנ''ך.
אבל זה לא אומר שכל 12 שנות הלימוד הכינו אותנו נפשית לסצנה של המורה שלי לספרות, עומדת לפנינו וקוראת לנו שיר של יונה וולך שמדבר על ''סקס אחר''.
עם כל הכבוד, זה פשוט מגעיל נורא, ועוד אחרי זה לבקש מאיתנו לקרוא ספרים מלוכלכים ולהיבחן עליהם בבחינת הבגרות. איזה סוג של ידע הם מצפים ממני להפגין שם?
''שמעו, התפסן הוא חתיכת פסיכופט והערבייה הזאת קוראת שירים בעברית וחולמת על בולבולים''?? זה ממש מוגזם.
אז חוץ מזה שיש לי האנגאוור עצבני, ספר אידיוטי לקרוא ומבחן קרב במתמטיקה על חומר שלא נגעתי בו מאז קום המדינה.
החיים באמת יפים, טוב הפעם אני מוכנה להודות שהם כמעט יפים. אחרי הכל מחר חוזרים לבית הספר, ועבור מישהו שפיתח אנטי למקום הזה קצת קשה לשמוח על העניין.
אני מרגישה כמו בתחילת כיתה י' כשהכל נראה לא חשוב וטיפשי נורא, אבל איכשהו צריך לאסוף את עצמי בידיים ולתת פוש אחרון.
כי בסה''כ זאת כבר כיתה י''ב, ואני כבר יכולה להריח את ריחו היקר של החופש.
ובנתיים? בנתיים מקווים לשביתה.
אה, וסוכות?
היה בן זונה.
האישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האישה