אישה טיפשה מטבח מיטה

בעוד שאביתר בנאי שר על זה שיש לו לחץ באוזניים (וסרטים כחולים בראש...) גם אני מרגישה באיזה לחץ מזופת באזור איברי השמיעה שלי. הלחץ מתבטא בתחושה מוזרה מאוד, אני כמעט ויכולה לדמיין שני גמדים קטנים ומכוערים יושבים לי בתוך האוזן שואפים ונושפים לתוך חלל ראשי.

ה''פוו'' שלהם, מעורר בי תחושה כ''כ מגעילה עד שאני כבר מוכנה לפצוח בדיאלוג עם השניים להסביר להם שלמוח שלי ולאוזניים שלי לא קר בכלל והם לא צריכים אוורור, תודה.

מעבר לזה, אני עמוסה בלדחוף פעילויות וכיופים (גי'זס אני מרגישה כמו ילד קטן שצריך קייטנה בחופש הגדול כדי שתעסיק אותו) לתוך פער החופש שנוצר בזמני עקב השביתה שבאה עלינו לטובה.

בחמישי למשל נסעתי למיונים של חייל המודיעין בתל אביב, זה אומנם לא נחשב בחלק הנחמד של הימים האחרונים, אבל בכל זאת משהו שראוי לציון.

נחשפתי להמוני פרחות שחושבות את עצמן גאונות גדולות רק בגלל ששלחו להן זימון אידיוטי ממודיעין, ואני גיחכתי על כולם, ודרשתי סטייליסט צמוד לרוב הגדול שם.

בנוסף גם הצלחתי לפקפק ביחידה (העלק) מובחרת הזאת שנבחנו עליה, עם כאלה פרחות במיונים, מי רוצה להגיע בכלל לחייל הזה.

וחוץ מזה היה שאלות מטומטמות, ומבחנים מייגעים, ושאלון 300 הארור.

אחרי השאלון הזה שקלתי להגיש מכתב רשמי לצה''ל שיפרט את המשיכה שלי לאש, את המחשבות האסורות שלי, את הגיחוכים מהבדיחות הפורנוגראפיות ואת המשיכה העזה לאלימות ובפגיעה בגברים, נשים וטף.

לעזאזל, השאלון הזה הוציא אותי מכליי, ובאמת שבהתחלה הם הצליחו להצחיק אותי, אחר כך לעייף אותי, ולבסוף רציתי לעשות בבוחנות מעשים סדיסטיים כעונש שטני על מבחן מרושע שכזה.

אבל אם לדבר לרגע ברצינות,  אני חושבת שבמבחן הזה יצרתי רושם מטופש למידי של בחורה מאושרת יתר על המידה, פרפקציוניסטית ברמות, ובעיקר היפית.

נו, קטה או לא קטה?

בכללי תל אביב עשתה לי הלם תרבות באותו היום, והדיחה על הסף את החלום להתגורר שם אי פעם.

בכל פעם שאני מגיעה לשם אני נחשפת לרוב מוחלט של אנשים מוזרים בעליל, זה סוג של נוף קבוע שם, יחד עם הבתים המתקלפים, גורדי השחקים והרעש התמידי.

אבל מעבר לאנשים המוזרים ולא מזיקים,יש אנשים כ''כ מפחידים, ותחנה מרכזית זה ה-מקום להתחכך בהם.

אני חושבת שביום חמישי הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי נרקומן, וזונה.

ואני מדברת איתכם על אחת שמוכנה לצעוק את מחיריה ועל אחד עם חורים בידיים, מחסור רציני בשיניים והרבה תחינה לשקל- שתיים.

זה גרם לי להבין שבאיזשהו מקום שאני חיה בסביבה כ''כ מגוננת, סביבה שהיא סוג של בועה בועה, עד כדי כך שלראשונה אני נחשפת למראות כאלה בגיל (כמעט) 18.

וזה מפחיד באיזה מקום, כי פתאום דיבורי סמים, אונס, אלימות, זנות, הם לא עוד משהו שמופיע בסרטים ובספרים. זה משהו שנמצא במרחק של שעה נסיעה מהבית שלי.

וזה מלחיץ אותי.

אז סוג של מזל טוב? הבועה התחילה להתפרק, אולי הגיעה הזמן לראות שלא הכל טוב ויפה.

ושהבעיות שלי הם כ''כ רחוקות מלהיות כבדות ורציניות.

ואולי טוב שכך.

אתמול הייתה מסיבת שטח מפציצה פה בעירנו הקטנה.

היה כ''כ טוב לראות את כולם, להקדיש דקה שתיים לכל אחד ואחת שאני כ''כ אוהבת פה.

וכמו הרבה פעמים לאחרונה, להרגיש שאני סוף סוף שלמה ושייכת למקום כלשהו.

לעיר הזאת, לאנשים האלה, לסביבה הזאת.

שלכם, האישה.