הכל התחיל אצלי בדקירה קטנה בצד ימין בערב יום ראשון (איזו כניסה לפרטים, שלא תגידו שאני מסתירה מכן פרטים לא חיוניים בעליל), חשבתי שנתפס לי שריר, למרות שבעקבות היותי פדלאה זה קצת בלתי אפשרי, אבל די התעלמתי מהעניין.
בשני בערב הגעתי הבייתה מהצבא, שבוזה אחרי טיול בכל רחבי ת''א עם ידיד טוב, ונכנסתי ישר למיטה.
בשלישי התחילו רעידות של חום וקור בגוף, הכאב בצד היה בלתי נסבל והחום עלה לו ל41 מעלות. אימי האשכנזייה קיבלה חום רק מלראות אותי גוססת ושלחה אותי במהרה למיטה. וברביעי גוססת התייצבתי אצל רופא צהלי ששלח אותי למיון דחוף. שם מצאתי את עצמי לראשונה מתחברת לאינפוזיה ונשלחת לאישפוז.
''יש לך זיהום בכלייה,צריך לטפל בזה בדחיפות''
''זה חמור?''
''אם היית מגיעה אלינו עם זה עוד יומיים היינו מורידים לך כלייה''
''שמח....''
''פעם ראשונה בבית חולים?''
''כן..''
''טוב, תמיד יש פעם ראשונה''
בקיצור, מצאתי את עצמי מחוברת לאינפוזיה 24/7, שוכבת באישפוז בבית חולים אסף הרופא. שמח שם בטוח לא היה.
אבל אפשר בהחלט לומר שעל כל חווית בתי החולים אפשר לעשות סדרה אירונית למדי.
ומכיוון שאני מצאתי את עצמי שם מבלה חמישה ימים שלמים, בהחלט צברתי חוויות לכל החיים.
נתחיל מהלילה הראשון, ששוטר בדרגה בכירה החליט להתייצב ליד דלת חדרי ולפצח כל הלילה גרעינים להנאתו, תחילה חשבתי שבית החולים שמע על בעיות ההליכה מתוך שינה שלי והחליט שמכיוון שאני מסוכנת לבריאות החולים צריך לשמור עלי, הציבו את מר בחור שם. אבל הרעיון נשלל במהרה והמשכתי בניוסנותי הכושלים להירדם כשברקע קולות הפיצוח הבלתי נסבלים.
לולי היה לי חום גבוהה והייתי עסוקה בלנסות להירדם, ודאי הייתי מצליחה לפתוח איתו בשיחה זועמת שתבהיר לו בדיוק את דעתי על אופן הטיפול הרועש שלו בשקית הגרעינים שלידו.
אבל מכיוון שבאמת לא הרגשתי טוב, לא הצלחתי להתמרמר כמנהגי ושתקתי.
בבוקר אגב התברר שמר שוטר שמר על פושע מסוכן ששכב בסמוך לחדרי, ואני שהודתי בליבי על שהיה שם (מי יודע אולי הפושע היה מחליט שנורא משעמם לו בלילה והוא רוצה להתעלל בחיילת צעירה עם בעיות בכליות, אולי יש לו בכלל חולשה לחולי כליות, לכו תדעו).
למזלי הרבה מקום דאגה לא היה, שכן למחרת יצא צוו בית משפט שקבע שגם אם החולה גוסס יש להוציא אותו מבית החולים ולהחזיר לכלא השמור. ועל זה נאמר- כל אדם ומקומו הוא.
באותו הלילה של מפצח הגרעינים (ממש אפשר לכתוב עליו סימפוניה, משהו בהשפעת מפצח האגוזים אולי), הביאו לי זקנה טריפוליטאית לחדר, זקנה שמהרגע שהיא נכנסה לחדר, לא הפסיקה למרר לי את החיים.
נוכחותה הייתה כל כך נוראית שם, שגם היום כשאני כבר מחלימה בבית, אני מתעוררת מחלומות אימה עליה, שטופה כולי בזיעה קרה (לא באמת...).
בכל הלילות שבאו לאחר מכן, היא צרחה דברים בטריפוליטאית מתוך שינה (ועם כל הכבוד לבני העדה- זאת השפה הכי מגעילה שיצא לי לשמוע אי פעם). כשהיא הייתה ערה היא נעה בין שני מצבים, מצב אחד בו מחליפים לה חיתול, ותאמינו לי שגם אם אתם לא רואים את זה, אבל יודעים שלידכם מחליפים למישהו חיתול כשרק וילון ביתחולימי עם משבצות מזעזעות מפריד בינכם, התחושה לא נעימה.
והמצב השני שלה, שבו כולם נחים והיא שותקת, אבל מהרגע שהיא רואה תזוזה של אחות או בן אדם שעובר (לרוב זאת הייתי אני שקמה כל חצי שעה להשתין כמו גמל בשירותים) היא מתחילה למלמל עשרות אלפי פעמים בשנייה ''יא בויה'' רק בשביל התשומת לב. ועל כל ''יא בויה'' כזה הפיוזים שלי בראש נישרפו, הזעם והחום שלי עלו בהתאם.
והאמת שגיליתי שזאת סוג של תחביב אצל זקנים, להיות רועשים ולהשמיע קולות מגעילים ומעצבנים באמצע הלילה.
כל לילה, בבית החולים, שעה אחרי כיבוי האורות מתחילה המקהלה, כל אחד ומה שיש לו להגיד בנושא, מתוך שינה כמובן.
נוראי.
בכלל בבית חולים יש תופעות שזה לא יאמן, קודם כל, הרופאים- כולם ידועים בתור לא דוברי אמת, וזה הסתמך על העובדה שבהתחלה הבטיחו לשחרר אותי כבר למחרת, משם זה הפך לשישי בבוקר, ובשישי בבוקר התבשרתי שאני עושה סוף שבוע יחד עם הזקנה הטריפוליטאית היקרה שלצידי בבית החולים.
חוץ מזה הם דחפו לי שם הרבה תרופות ואינפוזיות לא מזוהות, ואני שכבר הייתי מטושטשת ממשכחי כאבים כבר התחלתי להושיט את הידיים אוטומטית.
יד שמאל לבדיקות דם (פעמיים ביום, כל פעם שתי מבחנות), יד ימין לצינור של האינפוזיה, למחט הקבועה שלי.
בין לבין הם מדדו לי עשרות אלפי פעמים חום ולחץ דם. וכשכן היה לי חום הם דחפו לי בנאמנות שני כדורי אקמול.
באמת שמעולם לא הבנתי את הקטע של האקמול, הרי כולנו במהלך חיינו מבינים שזאת לא באמת תרופה מועילה, היא לא עושה כלום, לא טוב ולא רע. רק מוסיפה לנו כימיכלים מיותרים לגוף. אני אומרת לכם, זאת קונספירציה של השטן או משהו כזה. כי אחרי הכל אקמול מלווה אותנו מהרגע שאנחנו נולדים ועד שאנחנו מתים.
ילד קטן שכואב לו הראש ורוצה לוותר על יום אחד של בית ספר ולהישאר בבית לנוח, מקבל מאמא אקמול ונזרק בבעיטה לבית הספר.
חייל שנקע את רגלו/יש לו חום/העורק הראשי שלו התפוצץ/יצאה לו חולייה בגב/ המוח שלו נשפך מהראש- מקבל אקמול וחוזר ללו''ז עם המחלקה.
אישה שילדה לפני כמה רגעים, ומרגישה חלשה- מקבלת אקמול, תפרים והבייתה.
אישה זקנה בבית חולים שלא מרגישה טוב- מקבלת אקמול ואחרי שעתיים חברת קדישא באה לאסוף אותה.
כל החיים, אקמול אקמול אקמול.
בקיצור, מה המסקנה שלנו להיום? תשמרו על עצמכם, שלא תקבלו זיהום בדם ובכליות, שלא תגיעו לבית חולים סתם.
באמת שזה לא מקום נחמד להיות בו.
במיוחד כשבתי החולים מפוצצים כל כך, ואנשים שוכבים זה על גבי זה במסדרונות.
(היה לי מזל גדול להיות בתוך חדר, פרוטקציות של חיילים בין כל אוכלוסיית בני ה-50 ומעלה)
זאת שמתאוששת.
האישה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האישה
