אישה טיפשה מטבח מיטה

בלבול. כעס. עייפות.

סוף שבוע. שבוע קשה. מאסטר  שף
ברקע.

התגעגעתי. לפטופ. שיחה. עוד אכזבה.

צריך לכתוב. קורות חיים. ספר. לחפש עבודה. אזרחות. לחץ. תקופה חדשה.

פרסומות. תיק לפטופ חדש. כרטיס אשראי חדש. שונאת לחכות לשליח.

פתחתי לעצמי את הבוהן. אנשים שמפזרים ברזלים בבסיס. מטומטמים. כואב.

טוב די, אני לא טובה בזה באמת. סתם ניסיתי לחקות ספר ממש מעצבן
שהתחלתי לקרוא והתייאשתי מהר. ''אלנבי'' של גידי טאוב. ולכל אוהבי הספר, תחסכו
ממני את התגובות. אני לא טובה בוויכוחים ספרותיים, זה סתם גורם לי להרגיש קטנה ולא
מבינה.

והרי כל האנשים בעולם רוצים להרגיש שהם הכי טובים בעולם. בהכל.

ולמה בכלל לבזבז שורות ומילים על השטות הזאת שמתיימרת להיות נורא ביקורתית
ומתחכמת.

אני כנראה בנוייה רק לספרים רדודים כמו ''נגמר העוף אבל גם הדג טעים''.
אין מה לעשות, יש לי חיבה נסתרת להומואים ולטיסות לחול.

הפסקה למריחת לק בציפורניים ולזיפזופ. אין מה לראות בטלווזיה. מתסכל.
ויס מתעקשים להריץ עוד ועוד סדרות לא מעניינות שנשחקו כמו קשיש שהספיק להקריח,
לאבד את כל שיניו ולגדל גיבנת של מרמור. ואם התיאור הזה לא מתאר בדיוק את מה שעבר
על הסדרה ''שני גברים וחצי'' מאז שהיא שודרה לראשונה אז אני לא יודעת כבר מה אפשר
להגיד על יצירת המופת הזו. יצירת מופת לא מופתית.

באמת. בשביל זה חזרתי הבייתה? בשביל להתבאס מזה שאין מה לראות
בטלווזיה ולהתנות אוהבים עם הלפטופ שלי והמזגן? טוב אולי זאת בכל זאת סיבה מוצדקת.
ובשביל מה בכלל קניתי מחשב נייד? כדי שחבריקו וההורים ישכנעו אותי שעדיף להשאיר
אותו בבית?

העיקר הזמנתי בEBAY תיק לפטופ יפה. שכנראה יעלה אבק כמו כל התיקים בחיי.

***

לאחרונה שמתי לב שאני מלאה במרמור, על הכל. על החום, על האנשים ברחוב,
על הצבא, על האזרחות שמלחיצה אותי. על זה שהעלו לי את המשכורת בצבא בדיוק כשאני
עומדת להשתחרר, על סלקום, על מירס, על ישראכרט. על ההורים שלי, על חברות שלי, על
אלה שהיו מתות להיות חברות שלי. על הציפורניים הנשברות שלי, על המשקל שלא יורד
מעצמו, על העין שאני מתעקשת לשכנע את עצמי שפתחו לי.

אני פשוט לא מבינה מאיפה זה בא לי. תמיד הייתי בן אדם חביב ואופטימי
כמו גור כלבים צעיר ושמח בחלקו. היום אני יותר דומה לרוטויילר בוגר וכועס, רוגז
ועצבני.

סליחה, יותר נכון, אני לא עצבנית. פשוט מעצבנים אותי.

האם אלו חיי הבוגרים שהכו בפני כמו רוח סערה?  או שאולי זה הצבא שצבע לי מהר את משקפי השמש
הורודות בשחור אפל?! אולי זה האנשים שבאו איתי באינטרקציה לאחרונה והראו לי את שיא
הרפש האנושי.

לא ברור.

מה שברור זה שאני צריכה למצוא שק איגרוף להרביץ לו. חבר גיי להתלונן
לו (כי את חבריקו החבר אף סטרייט בעולם לא יחליף) ואי בודד.

אולי זה ירגיע אותי.

אני מקווה שאחרי השחרור זה יעבור, ואם לא? נחיה ונשלים עם המרמור? עם
הקלקלות בכביש וחיוכים מזוייפים לחברה? לא כיף לי ככה. אני ילדה טובה ותמימה.
באמת.

כן, זה מה שאני- ילדה.

אז מה אם אני משתחררת אחרי שלוש שנים בצהל? אז מה אם כחצי מהשרות שלי
העברתי עם דרגות על הכתפיים ואחריות מייגעת? אז מה אם אני צריכה להתחיל לפרט את
קורות החיים שלי, ואני פשוט לא יודעת מה לכתוב או מאיפה לעזאזל מתחילים. אז מה אם
אני צריכה לשלם ביטוח לאומי, קופת חולים ושלל מיסי חרטא שיורידו לי את ערך המשכורת
אבל לא את שובי חשבון הטלפון שלי?

אז מה אם יש לי שלושה כרטיסי אשראי בארנק, תשלומים וכו?

אני ילדה. ואני לא מבינה למה אני כל כך אבודה, למה אני מבולבלת, מה
קשה לי ומה עובר עלי.

אני רוצה לשחק בחבל עם השכנים בשכונה, אני רוצה שאמא תכין לי סנדביץ
לבית ספר.

אני לא רוצה לחפש עבודה, דירה.

איך בכלל משלמים שכר דירה? זה בא בתשלומים? וארנונה? וחשמל?

ועדיין עושים סקס בשקט כדי שההורים לא ישמעו? או שאפשר קצת להרים את
הקול? ומה עם השכנים?

הילדה שבי צריכה להתבגר ולהתמודד. לפחות אני לא צריכה לעשות את זה
לבד. ככה אני מקווה.

שיהיה
לכם לילה טוב.

נ.ב כשאומרים ברדיו הגרמני ''ליידי גאגא'' זה נשמע כל כך יפה שפתאום בא
לי לשמוע שירים שלה.

השבוע הזה של לא להיות בצבא עשה לי טוב, אני מריחה יותר ויותר את הסוף המתקרב, את השחרור שלי. את תום שלושת השנים המעיקות שלי בצהל.

הרגשתי בימים האחרונים קצת כמו ילדה בחופש הגדול, קראתי ספרים, ראיתי סרטים, התמקדתי בכתיבה, בלעשות דברים שאני אוהבת. להנות מהלבד, מהשקט הנפשי שלי.

אבל יותר מכל הייתי רוצה להיות עכשיו בחול אי שם באחת ממדינות אירופה הקרה.

 לגור בדירת שני חדרים קטנה, עם גג אדום ומרפסת פתוחה שמשקיפה על עיר עמוסה באנשים עסוקים.

לקום בבוקר, לשתות קפה ולשקוע בכתיבה. לכתוב על מקומות יפים יותר, מכוערים יותר, להמיר את כל הסיפורים שיש לי לספר למילים, משפטים, ספרים.

אולי יום אחד, אחרי הרבה הרבה שלבים חשובים בחיים אוכל לעסוק רק בזה, להתפרנס מכתיבה, מדמיונות.

ואם לא באירופה אז גם בארץ זה בסדר.

עם אמריקה אני גם אחיה, מבטיחה.

ואגב כתיבה.

הגעתי למסקנה שאני פשוט לא יודעת לתאר.

בספרים שאני קוראת אני כל כך שקועה בלדמיין את כל מה שמספרים, שאני מתעלמת לחלוטין מהתיאורים של הנוף, הדמויות, האווירה, הרגשות. וכשאני מתחילה לכתוב, אני כל כך להוטה לספר את הסיפור שלי, שאני לא עוצרת לרגע לחשוב.

שאולי הקורא שלי לא רואים את הדברים כפי שאני רואה אותם.

מזל שיש לי את בן זוגי האהוב, שיכול לגשת לזה מנקודת מבט שונה לחלוטין ולתת לי המלצות וטיפים.

אני אוהבת ביקורת בונה, זה מביא לי עוד רעיונות שלא חשבתי עליהם.

מעמיד את כל מה שכתבתי באור שונה לחלוטין ומעלה שאלות ותהיות חדשות.

החלטתי שאת השנה הזו אני רוצה להקדיש לכתיבה, שנה וקצת. מהרגע שאשתחרר ועד הרגע בו אתחיל ללמוד באוקטובר 2012.

כמובן שיש המון תוכניות בדרך, לעבוד בעבודות מזדמנות, לעשות פסיכומטרי, לעבור דירה, לנוח נפשית מהמערכת הצבאית הזאת שעייפה אותי קצת מהחיים.

אבל אני רוצה בעיקר לכתוב, אני רוצה לפרסם ספר, אני רוצה להביא את הרעיונות שיש לי בראש למשהו ממשי, מוחשי.

עוד לא החלטתי מה קורה אצלי יותר מהר, מתחלפים בי הרגשות, המחשבות או נוצרות בראשי עוד ועוד מילים  שמתחברות לעוד ועוד סיפורים שבא לי לכתוב פה.

אני אוגרת רעיונות אין ספור, מחכה להגיע לכאן ולשפוך את הכל. את השמחה, את ההתרגשות, את המרמור, האכזבה והכעס.

ואז כשאני פה, אני לא יודעת ממה מתחילים,

האם מתחילים בפוסט אחד ארוך ומפרט על מקרה אחד ספציפי? ברוך השם יש לי מליון מקרים ספציפיים ביום.  או אחד שיאפיין את האופי הקופצני שלי ופשוט לפרט על הכל, עד שימאס לי לחשוב ולכתוב?

תמיד כשאני לוחצת על ''שמור'' אני מרגישה תחושה של פספוס, אני מרגישה שפספסתי ולא אמרתי חצי ממה שהיה לי להגיד, מרגישה שחצי שכחתי באמצע וחצי אפילו לא סיימתי לתאר וכבר קפצתי לשלב הבא.

אני כזאת, יום אחד אני אשתגע מכל המחשבות והמילים שרצות לי בראש, בן אדם אחד לא יכול להחיל כל כך הרבה מחשבות וסיפורים.

אז נתחיל באח הגדול.

כן, הדרמה כבר שכחה, כל המילים והסטאטוסים בטח כבר נכתבו, והיום שלושה ימים אחרי אף אחד לא זוכר במי ובמה מדובר.

אבל לי זה מפריע, הזכייה של ג'קי מפריעה לי. לא שיש לי חלילה משהו נגד הבחור, יש לי בעיקר משהו נגד כל אלא שהלכו והצביעו לו.

מה הם חשבו לעצמם כשהם שפכו עוד ועוד כספים על אסמסים? מה הם חשבו לעצמם? שהם מחזקים עמדה פוליטית? אמרה חשובה? למה הם הצביעו? לבידור? לליצן החצר שרקד ואמר שטויות על המסך?

זה מראה לי כמה במדינה של אידיוטים צריך להיות רדוד, מתמסכן (וסלחו לי שאני ממציאה מילים) ופשוט מבדר.

אז למה אנחנו מתאמצים? לומדים, עושים צבא, משקיעים, בונים קריירות ומשפחות? בואו כולנו נפרוס מבט מפגר על הפנים, נצייר חיוך אדום, אף ספוגי ושער צבעוני וקדימה נצא לדרך.

בטח ככה החברה תהיה יותר בצד שלנו, בטוח יותר מאשר היא תהיה אם נהיה שאפתניים, הישגיים ומצליחים.

ואם כבר מדברים על לימודים.

כל עניין השחרור הזה, ההשכלה הגבוהה הזו, הפסיכומטרי, ציוני הבגרות ותנאי הקבלה עושים לי חום.

נתחיל בזה שאומנם יש לי בגרות מלאה, אבל מסתבר שממוצע של 98 לא מספיק לשום דבר, וזה שהמורה ללשון לא אהבה אותי יש מחיר כבד שמתבטא  בעוד ישיבה על התחת ובעוד שעות של למידה שצריך להשקיע בפסיכומטרי כדי להצליח שם יותר.

תנאי הקבלה לא מקלים ואף אבסורדיים ביותר, מסתבר שאם אני רוצה ללמוד תקשורת באוניברסיטת ת''א אני צריכה את אותם הנתונים שצריך מהנדס אטום, פיזיקאי וכל איש מחשבים והייטק.

לא הבנתי איך פתאום כדי להיות עיתונאי, איש תקשורת, איש שיווק ופרסומאי אתה צריך מנת משכל של פיזיקאי.

אם היה לי את הסבלנות להשקיע בכיתה י''ב בבגרויות שלי ועכשיו בפסיכומטרי שלי כנראה היה לי גם את הסבלנות לעסוק בחקר המוח.

בנתיים אני מהומאניים המסכנים שמחפשים את עצמם, אז למה אתם מצפים עם התנאי קבלה המטופש הזה של ה730 בפסיכומטרי?

לא סיפרו לכם שאנשי התקשורת הם רדודים, דפוקים, מציצנים ומשועממים.

באמת...

ומכוני הפסיכומטרי לא מקלים עלי, מעבר ללמשכן את הבית על מנת לשלם על קורס טוב, להתחנן להטבות של חיילים משוחררים, אני צריכה גם לשמוע נזיפות בטלפון מהבחורה ההיא במכון ההוא של הפסיכומטרי.

אני מרגישה מאוימת מכל השיחות האלה, באמת ובתמים.

''אני מחייבת אותך ב500 ש''ח דמי הרשמה כשתעבירי לנו את הצ'ק הבנקאי נחזיר לך אותם''

''נו הלכת לבנק למשוך את הכסף של הפקדון? למה? מתי את הולכת? שבוע הבא? בטוח? באיזה יום?''

''נו משכת את הצ'ק? אז למה לא הפקדת אותו? מה פתאום, את לא מעבירה אותו אלינו, את צריכה להפקיד אותו''

''טוב נו את יכולה להביא אותו אלינו למשרדים, אבל רק כי אני עושה לך טובה אישית''

''לא, אנחנו לא עובדים בשישי, זאת אומרת אנחנו כן עובדים, אבל במתכונת מצומצמת אז לא תוכלי להשאיר את הצ'ק''

מה זה מתכונת מצומצמת לעזאזל? מנקה וכלב שמירה?

לא הבנתי, אתם רוצים שאני ארשם או אברח?

וכל זה מעביר אותי לנושא האחרון והחביב עליו רציתי לדבר, הסבלנות שלי לשיחות טלפון.

מילדה שניהלה את כלל חייה החברתיים בשיחות טלפון והודעות טקסט הפכתי לפקעת עצבים חסרת סבלנות.

כל השנת קבע הזאת עשתה לי רע, המירס הצהלי שרף לי כמה פיוזים במוח, והחיילי מילואים שלי רמסו בי כל טיפת סבלנות ואדיבות.

הפכתי למפלצת אנטי טלפונית, אפילו לדבר עם החבר אין לי תמיד את הסבלנות הנדרשת, שלא לדבר על אמא שלי שמטיפה לי מוסר שאני נחמדה מידי, נותנת מעצמי מידי וכל הצבא יורק עלי מלמעלה.

ביום שאני משתחררת אני סוגרת את שני הטלפונים הסלולאריים שאני נושאת על גופי יום יום (לא התבלבלתם, באמתי אמרתי ''שני'').

במחשבה שנייה אני אצטרך כן לדבר עם החבר, ואמא תשרוף אותי בחיים אם אני אגרום לה לטיפת דאגה (ואמאות רוסיות ברוך השם יכולות להכיל המון דאגה).

וצריך למצוא עבודה וללמוד וכאלה.

טוב אני מבטיחה להישאר עם אחד, במתכונת מצומצמת שפרושה ''יש לי טלפון נייד'' אבל הוא קבור עמוק עמוק בתיק עד שאני אמצא לנכון לדבר איתכם.

שכחתי שרציתי לדבר גם על הספר שאני מנסה לכתוב, על בתי חולים ועוד קצת מרמור צהלי.

אבל נו מילא, תמיד יישאר טעם של עוד.

אם לא אצלכם אז אצלי.