אתם יודעים מה זה אבסורד? זה ששדרות וישובי עוטף עזה רגילים להפגזות, וכשזה מגיע לבאר שבע כולם לוקחים את זה נורא קשה.
אבסורד זה כשאליצור רמלה חוגגת ובירושליים אנשים שוב מדממים על מדרכות.
אבסורד זה כשאני אומרת לחיילות שלי שלא הולכים הביתה כי זה הזמן למה שעבדנו והתכוננו אליו עד כה, והם בוכות לי כי נהרס להן החמשוש.
אבסורד זה שהחבר הלוחם של X מוקפץ, וY מתבאסת כי שלה לא יצא עכשיו שבת בגלל ש''יטחן שמירות'' במקום החבר היקר של X וחבריו.
אבסורד זה חמישה אנשים מבודדים מהעולם שגרים בוילה אחת, מצפים לגמר, למחיאות כפיים, לנצחון המתוק. חמישה מתמודדים שלא מבינים לאיזו מציאות מבלבלת הם חוזרים.
החיים במדינת ישראל הם אבסורד.
אבסורד הוא סיטואציה, שאינה מתיישבת עם ה
היגיון והשכל הישר. האדם נתקל לא פעם בתופעות אבסורדיות, ועשוי להגיב עליהן בדרכים שונות: גיחוך, פליאה, פחד. אבסורד הוא פעמים רבות עניין סובייקטיבי: סיטואציה שנראית אבסורדית בעיני צופה מסוים עשויה להיראות כהגיונית ביותר בעיני צופה אחר.
ותודה למילון אבן שושן.
במלחמת לבנון השנייה הייתי בתיכון, גרתי בזמנו בנתניה והייתי נערה מלאת הורמונים במרכזו של החופש הגדול.
אני זוכרת את עצמי אוהבת, מתאכזבת, בוכה, מחייכת ובעיקר שוכבת עם החבר הזמני ההוא בטיילת, ומבטי נודד בין הים הרגוע, בין המתרחצים לבין המסוקים שלא הפסיקו לחוג בשמיים.
אני זוכרת את המשפחות מהצפון שהגיעו להתארח במרכז, אז נתניה הייתה מרכז.
היום כבר אין דבר כזה מרכז.
זה גם היה אבסורד.
אני לא מצליחה להבין איך מדינה כל כך קטנה יכולה להיות מלאת אבסורדים, מפולגת ולא בכוונה.
איך אנשים משחקים, מנצחים, מפסידים, צוחקים, עצובים. ואחרים בורחים למקלטים.
איך תושבי ירושלים חוזרים לפחד הזה ששורר בתקופות של פיגועים, ותושבי תל אביב ממשיכים לחגוג ולהגיד ''לי זה לא יקרה''.
איך תושבי איוש נוסעים בכבישים ומסתכלים בחשדנות על כל שחום עור, וכשעוברים את מחסום חוצה שומרון נושמים לרווחה.
אני לא מצליחה לעכל את זה,
זה מעיק לי כמו גוש בגרון.
אז נכון שאי אפשר להפסיק את החיים, אי אפשר גם להתעלם לגמרי. אבל איך ממשיכים?
בכל שנות חיי לא הרגשתי כל כך מבולבלת, אולי כי עכשיו אני יותר מבינה את משמעות הדברים, אולי כי אני מכירה יותר אנשים.
אולי זה הדרגות האלה על הכתפיים שפעמים רבות אני מצטערת עליהן, אבל עכשיו אני מבינה יותר מתמיד את גודל האחריות.
אף פעם לא התאכזבתי ככה מתגובות של אנשים בתקופות כאלה לא קלות.
כנראה שאין די לאטימות ואין גם די לרגישות והאכפתיות שלי.
העיקר לא לקחת ללב.
אנשים אדישים חיים טוב יותר, לא?
