אישה טיפשה מטבח מיטה

עוד לא החלטתי מה קורה אצלי יותר מהר, מתחלפים בי הרגשות, המחשבות או נוצרות בראשי עוד ועוד מילים  שמתחברות לעוד ועוד סיפורים שבא לי לכתוב פה.

אני אוגרת רעיונות אין ספור, מחכה להגיע לכאן ולשפוך את הכל. את השמחה, את ההתרגשות, את המרמור, האכזבה והכעס.

ואז כשאני פה, אני לא יודעת ממה מתחילים,

האם מתחילים בפוסט אחד ארוך ומפרט על מקרה אחד ספציפי? ברוך השם יש לי מליון מקרים ספציפיים ביום.  או אחד שיאפיין את האופי הקופצני שלי ופשוט לפרט על הכל, עד שימאס לי לחשוב ולכתוב?

תמיד כשאני לוחצת על ''שמור'' אני מרגישה תחושה של פספוס, אני מרגישה שפספסתי ולא אמרתי חצי ממה שהיה לי להגיד, מרגישה שחצי שכחתי באמצע וחצי אפילו לא סיימתי לתאר וכבר קפצתי לשלב הבא.

אני כזאת, יום אחד אני אשתגע מכל המחשבות והמילים שרצות לי בראש, בן אדם אחד לא יכול להחיל כל כך הרבה מחשבות וסיפורים.

אז נתחיל באח הגדול.

כן, הדרמה כבר שכחה, כל המילים והסטאטוסים בטח כבר נכתבו, והיום שלושה ימים אחרי אף אחד לא זוכר במי ובמה מדובר.

אבל לי זה מפריע, הזכייה של ג'קי מפריעה לי. לא שיש לי חלילה משהו נגד הבחור, יש לי בעיקר משהו נגד כל אלא שהלכו והצביעו לו.

מה הם חשבו לעצמם כשהם שפכו עוד ועוד כספים על אסמסים? מה הם חשבו לעצמם? שהם מחזקים עמדה פוליטית? אמרה חשובה? למה הם הצביעו? לבידור? לליצן החצר שרקד ואמר שטויות על המסך?

זה מראה לי כמה במדינה של אידיוטים צריך להיות רדוד, מתמסכן (וסלחו לי שאני ממציאה מילים) ופשוט מבדר.

אז למה אנחנו מתאמצים? לומדים, עושים צבא, משקיעים, בונים קריירות ומשפחות? בואו כולנו נפרוס מבט מפגר על הפנים, נצייר חיוך אדום, אף ספוגי ושער צבעוני וקדימה נצא לדרך.

בטח ככה החברה תהיה יותר בצד שלנו, בטוח יותר מאשר היא תהיה אם נהיה שאפתניים, הישגיים ומצליחים.

ואם כבר מדברים על לימודים.

כל עניין השחרור הזה, ההשכלה הגבוהה הזו, הפסיכומטרי, ציוני הבגרות ותנאי הקבלה עושים לי חום.

נתחיל בזה שאומנם יש לי בגרות מלאה, אבל מסתבר שממוצע של 98 לא מספיק לשום דבר, וזה שהמורה ללשון לא אהבה אותי יש מחיר כבד שמתבטא  בעוד ישיבה על התחת ובעוד שעות של למידה שצריך להשקיע בפסיכומטרי כדי להצליח שם יותר.

תנאי הקבלה לא מקלים ואף אבסורדיים ביותר, מסתבר שאם אני רוצה ללמוד תקשורת באוניברסיטת ת''א אני צריכה את אותם הנתונים שצריך מהנדס אטום, פיזיקאי וכל איש מחשבים והייטק.

לא הבנתי איך פתאום כדי להיות עיתונאי, איש תקשורת, איש שיווק ופרסומאי אתה צריך מנת משכל של פיזיקאי.

אם היה לי את הסבלנות להשקיע בכיתה י''ב בבגרויות שלי ועכשיו בפסיכומטרי שלי כנראה היה לי גם את הסבלנות לעסוק בחקר המוח.

בנתיים אני מהומאניים המסכנים שמחפשים את עצמם, אז למה אתם מצפים עם התנאי קבלה המטופש הזה של ה730 בפסיכומטרי?

לא סיפרו לכם שאנשי התקשורת הם רדודים, דפוקים, מציצנים ומשועממים.

באמת...

ומכוני הפסיכומטרי לא מקלים עלי, מעבר ללמשכן את הבית על מנת לשלם על קורס טוב, להתחנן להטבות של חיילים משוחררים, אני צריכה גם לשמוע נזיפות בטלפון מהבחורה ההיא במכון ההוא של הפסיכומטרי.

אני מרגישה מאוימת מכל השיחות האלה, באמת ובתמים.

''אני מחייבת אותך ב500 ש''ח דמי הרשמה כשתעבירי לנו את הצ'ק הבנקאי נחזיר לך אותם''

''נו הלכת לבנק למשוך את הכסף של הפקדון? למה? מתי את הולכת? שבוע הבא? בטוח? באיזה יום?''

''נו משכת את הצ'ק? אז למה לא הפקדת אותו? מה פתאום, את לא מעבירה אותו אלינו, את צריכה להפקיד אותו''

''טוב נו את יכולה להביא אותו אלינו למשרדים, אבל רק כי אני עושה לך טובה אישית''

''לא, אנחנו לא עובדים בשישי, זאת אומרת אנחנו כן עובדים, אבל במתכונת מצומצמת אז לא תוכלי להשאיר את הצ'ק''

מה זה מתכונת מצומצמת לעזאזל? מנקה וכלב שמירה?

לא הבנתי, אתם רוצים שאני ארשם או אברח?

וכל זה מעביר אותי לנושא האחרון והחביב עליו רציתי לדבר, הסבלנות שלי לשיחות טלפון.

מילדה שניהלה את כלל חייה החברתיים בשיחות טלפון והודעות טקסט הפכתי לפקעת עצבים חסרת סבלנות.

כל השנת קבע הזאת עשתה לי רע, המירס הצהלי שרף לי כמה פיוזים במוח, והחיילי מילואים שלי רמסו בי כל טיפת סבלנות ואדיבות.

הפכתי למפלצת אנטי טלפונית, אפילו לדבר עם החבר אין לי תמיד את הסבלנות הנדרשת, שלא לדבר על אמא שלי שמטיפה לי מוסר שאני נחמדה מידי, נותנת מעצמי מידי וכל הצבא יורק עלי מלמעלה.

ביום שאני משתחררת אני סוגרת את שני הטלפונים הסלולאריים שאני נושאת על גופי יום יום (לא התבלבלתם, באמתי אמרתי ''שני'').

במחשבה שנייה אני אצטרך כן לדבר עם החבר, ואמא תשרוף אותי בחיים אם אני אגרום לה לטיפת דאגה (ואמאות רוסיות ברוך השם יכולות להכיל המון דאגה).

וצריך למצוא עבודה וללמוד וכאלה.

טוב אני מבטיחה להישאר עם אחד, במתכונת מצומצמת שפרושה ''יש לי טלפון נייד'' אבל הוא קבור עמוק עמוק בתיק עד שאני אמצא לנכון לדבר איתכם.

שכחתי שרציתי לדבר גם על הספר שאני מנסה לכתוב, על בתי חולים ועוד קצת מרמור צהלי.

אבל נו מילא, תמיד יישאר טעם של עוד.

אם לא אצלכם אז אצלי.