אישה טיפשה מטבח מיטה

אם יש המצאה שהייתי שמחה שהייתה נחסכת מההורים שלי זה סקייפ.

ההורים שלי, צעירים בנפשם, אך בכל זאת בראש מורם מתקשרים לחמישים עם השנים. יושבים מול הסקייפ עם הבירה שלהם, צועקים עם החברים שלהם שנמצאים בקצה השני של היבשת. העיקר שהם את הבירה שלהם לא שכחו.

לא נורא, סוגרים את הדלת, ומתאפקים.

''אישה בואי רגע''

''לא רוצה''

''בואי נו...''

''אמא, לא רוצה.''

בסוף באתי, עשיתי שלום וברחתי. זה מה שחסר לי, שהיא תשוויץ, בבת האהובה שלה ואני אבוא עם הפיגמה הורודה שלי ובלי חזייה. נו באמת.

אז מצאתי עבודה, אחרי שמצאתי את עצמי מתלבטת בין חברת תקשורת גדולה לבין חברת הייטק עשירה. החלטתי שהמצפון שלי חזק ממני ואני מעדיפה לוותר על המשכורת של חברת ההיטק בשביל לא להרגיש ''לא נעים'' כשאני אודיע להם בעוד חודשיים שאני עוזבת והם צריכים לחפש לי מחליפה.

ביטלתי כבר את כל הראיונות, הודעתי שמצאתי עבודה, וביום שני אני מתחילה לעבוד. חבל רק שהחברת תקשורת החליטה לדחות אותי למחזור הבא. ולתת לי קורס בעוד לא ידע כמה זמן.

בלי להיות מודעים הם פשוט דפקו אותי וסגרו בפני כל כך הרבה אפשרויות. הרגשתי כאילו אני עומדת באמצע מסדרון ארוך וכל הדלתות נטרקות בפני ברעש מחריש אוזניים.

ניסיתי לשכנע את עצמי ללכת לחברת ההייטק שמאוד רצתה אותי, אך פשוט לא יכולתי לוותר על העקרונות שלי ועל האנושיות שלי וויתרתי גם על זה.

כל הכבוד לצהל, הוא לא אמור היה לחנך אותי להיות קצינה לא אנושית בעליל? כנראה שזה לא קרה.

החלטתי שאני מורידה את עצמי מההתמודדות לכל החברות הרציניות והולכת לחפש בקטן. משהו שיכניס לי כסף ואני אוכל לעזוב בקלות.

אז אחרי שלא התקבלתי לזרה (כנראה כי בראיון לא הראתי התלהבות ופשן לעבודה בזרה בשכר מינימום). מצאתי את עצמי מועסקת בחנות גרביים! מבדר כמה שזה לא יהיה. ככה תיארתי לעצמי את חיי אחרי הצבא, מוקפת בזקנים, גרביים ותחתונים בעשרה שקלים.

אני מקווה שיש הנחת עובד, אני חובבת תחתונים עד מאוד.

אז בראשון הקרוב אני מתחילה לעבוד, צפו לחוויות משמימות, ולשכר מינימום מעליב.

מה שמחזיק אותי זה למלמל בלי סוף שזה זמני, זה רק לחודשיים, בעוד חודשיים אני וחבריקו האהוב נהיה ביחד בבאר שבע כשכל זה מאחורינו.

ואגב באר שבע.

התחלנו בחיפושי דירה. מצאתי את עצמי עובדת בעבודה משרדית כשאני הפקידה, הלקוחה, המנהלת והמתווכת. מקבלים על זה עמלה? משהו?

התקשרתי לעשרות אנשים, התגמשתי עם לוזים, שאלתי שאלות והכנתי רשימת מועמדים פוטנציאלים. אחרי שההורים שלי עשו לי סדנא ב''תחפשי איפה בעל הבית ינסה לדפוק אותך''. תיאמתי עם מספר דירות שנראות טוב, ואנחנו מוכנים ללכת לחפש דירה.

אני מרגישה בחלום, בבקשה שמישהו יעיר אותי.

מסתבר שאני כמעט בת 22, בזוגיות ארוכה ואהובה, מחפשת דירה בשביל שנינו, השתחררתי מהצבא, אפילו הייתי קצינה וכיום אני עוסקת באיפה אפשר לחסוך ואיפה להרוויח, ואיזה צלחות אני אקנה לבית שלי.

התבגרתי מסתבר.

עוד לא החלטתי מה קורה אצלי יותר מהר, מתחלפים בי הרגשות, המחשבות או נוצרות בראשי עוד ועוד מילים  שמתחברות לעוד ועוד סיפורים שבא לי לכתוב פה.

אני אוגרת רעיונות אין ספור, מחכה להגיע לכאן ולשפוך את הכל. את השמחה, את ההתרגשות, את המרמור, האכזבה והכעס.

ואז כשאני פה, אני לא יודעת ממה מתחילים,

האם מתחילים בפוסט אחד ארוך ומפרט על מקרה אחד ספציפי? ברוך השם יש לי מליון מקרים ספציפיים ביום.  או אחד שיאפיין את האופי הקופצני שלי ופשוט לפרט על הכל, עד שימאס לי לחשוב ולכתוב?

תמיד כשאני לוחצת על ''שמור'' אני מרגישה תחושה של פספוס, אני מרגישה שפספסתי ולא אמרתי חצי ממה שהיה לי להגיד, מרגישה שחצי שכחתי באמצע וחצי אפילו לא סיימתי לתאר וכבר קפצתי לשלב הבא.

אני כזאת, יום אחד אני אשתגע מכל המחשבות והמילים שרצות לי בראש, בן אדם אחד לא יכול להחיל כל כך הרבה מחשבות וסיפורים.

אז נתחיל באח הגדול.

כן, הדרמה כבר שכחה, כל המילים והסטאטוסים בטח כבר נכתבו, והיום שלושה ימים אחרי אף אחד לא זוכר במי ובמה מדובר.

אבל לי זה מפריע, הזכייה של ג'קי מפריעה לי. לא שיש לי חלילה משהו נגד הבחור, יש לי בעיקר משהו נגד כל אלא שהלכו והצביעו לו.

מה הם חשבו לעצמם כשהם שפכו עוד ועוד כספים על אסמסים? מה הם חשבו לעצמם? שהם מחזקים עמדה פוליטית? אמרה חשובה? למה הם הצביעו? לבידור? לליצן החצר שרקד ואמר שטויות על המסך?

זה מראה לי כמה במדינה של אידיוטים צריך להיות רדוד, מתמסכן (וסלחו לי שאני ממציאה מילים) ופשוט מבדר.

אז למה אנחנו מתאמצים? לומדים, עושים צבא, משקיעים, בונים קריירות ומשפחות? בואו כולנו נפרוס מבט מפגר על הפנים, נצייר חיוך אדום, אף ספוגי ושער צבעוני וקדימה נצא לדרך.

בטח ככה החברה תהיה יותר בצד שלנו, בטוח יותר מאשר היא תהיה אם נהיה שאפתניים, הישגיים ומצליחים.

ואם כבר מדברים על לימודים.

כל עניין השחרור הזה, ההשכלה הגבוהה הזו, הפסיכומטרי, ציוני הבגרות ותנאי הקבלה עושים לי חום.

נתחיל בזה שאומנם יש לי בגרות מלאה, אבל מסתבר שממוצע של 98 לא מספיק לשום דבר, וזה שהמורה ללשון לא אהבה אותי יש מחיר כבד שמתבטא  בעוד ישיבה על התחת ובעוד שעות של למידה שצריך להשקיע בפסיכומטרי כדי להצליח שם יותר.

תנאי הקבלה לא מקלים ואף אבסורדיים ביותר, מסתבר שאם אני רוצה ללמוד תקשורת באוניברסיטת ת''א אני צריכה את אותם הנתונים שצריך מהנדס אטום, פיזיקאי וכל איש מחשבים והייטק.

לא הבנתי איך פתאום כדי להיות עיתונאי, איש תקשורת, איש שיווק ופרסומאי אתה צריך מנת משכל של פיזיקאי.

אם היה לי את הסבלנות להשקיע בכיתה י''ב בבגרויות שלי ועכשיו בפסיכומטרי שלי כנראה היה לי גם את הסבלנות לעסוק בחקר המוח.

בנתיים אני מהומאניים המסכנים שמחפשים את עצמם, אז למה אתם מצפים עם התנאי קבלה המטופש הזה של ה730 בפסיכומטרי?

לא סיפרו לכם שאנשי התקשורת הם רדודים, דפוקים, מציצנים ומשועממים.

באמת...

ומכוני הפסיכומטרי לא מקלים עלי, מעבר ללמשכן את הבית על מנת לשלם על קורס טוב, להתחנן להטבות של חיילים משוחררים, אני צריכה גם לשמוע נזיפות בטלפון מהבחורה ההיא במכון ההוא של הפסיכומטרי.

אני מרגישה מאוימת מכל השיחות האלה, באמת ובתמים.

''אני מחייבת אותך ב500 ש''ח דמי הרשמה כשתעבירי לנו את הצ'ק הבנקאי נחזיר לך אותם''

''נו הלכת לבנק למשוך את הכסף של הפקדון? למה? מתי את הולכת? שבוע הבא? בטוח? באיזה יום?''

''נו משכת את הצ'ק? אז למה לא הפקדת אותו? מה פתאום, את לא מעבירה אותו אלינו, את צריכה להפקיד אותו''

''טוב נו את יכולה להביא אותו אלינו למשרדים, אבל רק כי אני עושה לך טובה אישית''

''לא, אנחנו לא עובדים בשישי, זאת אומרת אנחנו כן עובדים, אבל במתכונת מצומצמת אז לא תוכלי להשאיר את הצ'ק''

מה זה מתכונת מצומצמת לעזאזל? מנקה וכלב שמירה?

לא הבנתי, אתם רוצים שאני ארשם או אברח?

וכל זה מעביר אותי לנושא האחרון והחביב עליו רציתי לדבר, הסבלנות שלי לשיחות טלפון.

מילדה שניהלה את כלל חייה החברתיים בשיחות טלפון והודעות טקסט הפכתי לפקעת עצבים חסרת סבלנות.

כל השנת קבע הזאת עשתה לי רע, המירס הצהלי שרף לי כמה פיוזים במוח, והחיילי מילואים שלי רמסו בי כל טיפת סבלנות ואדיבות.

הפכתי למפלצת אנטי טלפונית, אפילו לדבר עם החבר אין לי תמיד את הסבלנות הנדרשת, שלא לדבר על אמא שלי שמטיפה לי מוסר שאני נחמדה מידי, נותנת מעצמי מידי וכל הצבא יורק עלי מלמעלה.

ביום שאני משתחררת אני סוגרת את שני הטלפונים הסלולאריים שאני נושאת על גופי יום יום (לא התבלבלתם, באמתי אמרתי ''שני'').

במחשבה שנייה אני אצטרך כן לדבר עם החבר, ואמא תשרוף אותי בחיים אם אני אגרום לה לטיפת דאגה (ואמאות רוסיות ברוך השם יכולות להכיל המון דאגה).

וצריך למצוא עבודה וללמוד וכאלה.

טוב אני מבטיחה להישאר עם אחד, במתכונת מצומצמת שפרושה ''יש לי טלפון נייד'' אבל הוא קבור עמוק עמוק בתיק עד שאני אמצא לנכון לדבר איתכם.

שכחתי שרציתי לדבר גם על הספר שאני מנסה לכתוב, על בתי חולים ועוד קצת מרמור צהלי.

אבל נו מילא, תמיד יישאר טעם של עוד.

אם לא אצלכם אז אצלי.

אתם יודעים מה זה אבסורד? זה ששדרות וישובי עוטף עזה רגילים להפגזות, וכשזה מגיע לבאר שבע כולם לוקחים את זה נורא קשה.

אבסורד זה כשאליצור רמלה חוגגת ובירושליים אנשים שוב מדממים על מדרכות.

אבסורד זה כשאני אומרת לחיילות שלי שלא הולכים הביתה כי זה הזמן למה שעבדנו והתכוננו אליו עד כה, והם בוכות לי כי נהרס להן החמשוש.

אבסורד זה שהחבר הלוחם של X מוקפץ, וY מתבאסת כי שלה לא יצא עכשיו שבת בגלל ש''יטחן שמירות'' במקום החבר היקר של X וחבריו.

אבסורד זה  חמישה אנשים מבודדים מהעולם שגרים בוילה אחת, מצפים לגמר, למחיאות כפיים, לנצחון המתוק. חמישה מתמודדים שלא מבינים לאיזו מציאות מבלבלת הם חוזרים.

החיים במדינת ישראל הם אבסורד.

אנשים אדישים חיים טוב יותר, לא?