אישה טיפשה מטבח מיטה

לפעמים אני מרגישה כמו דמות נוירוטית מספר ארוך וחסר כל פואנטה. מה שלא מונע ממנו להיות משעשע במיוחד, לרוב על חשבוני.

כמו דמות בכל אלפי הרומנים התל-אביביים שאני כל כך אוהבת לקרוא אני בעיקר מחפשת את עצמי, מקווה שיהיה מישהו שימצא אותי ויתלהב מספיק כדי לעשות אותי למשהו או מישהו.

ובנתיים עד אז כואב לי הראש.

את סוף השבוע הקדשנו לחיפושי דירות, ראינו שש דירות והצלחתי להתבלבל 12 פעם, לשנות את דעתי 20 פעם, להתעצבן 15 פעם ולהיות מעצבנת פעם אחת ולתמיד.

מעבר לקושי לקבל החלטות של מה אנחנו אוהבים ועל מה אנחנו מוכנים לשלם, הייתה מסקנה אחת חד משמעית, מזל שאנחנו הולכים להיות סטודנטים בבאר שבע ולא בתא. איך חיים בכלל עם דירות וארנונה במחירים כפולים, תנאי קבלה לא הגיוניים ומגוון עבודות סטודנטים משפילות.

טוב זה בטח יהיה לי מספיק גם בבאר שבע, מי אמר שאני לא מוכנה לרדת לזנות תמורת שכר מינמום?!?!

מצאנו את עצמינו מבולבלים, מסתובבים בבאר שבע, מנסים להבין איפה נגמרות השכונות, ואיפה הן מתחילות. ולמה הם צריכים להיות כאלה מקוריים ולתת לשכונות אותיות? ד? ו החדשה? ו הישנה? מה הם רוצים שם?!?! הכל נראה אותו הדבר גם ככה, בתים ישנים ובעיקר דירות קומבינה מפוצלות. אז מה זה משנה אם זה שכונה ד' או שכונה ו'? או בכלל ג'? (ראיתם, אני כמעט בקיאה, רק אל תשאלו אותי מה קרוב למה, ומה עולה כמה, כי כבר הספקתי להתבלבל)

תופעה חדשה שהתגלתה, היא שהזקנו ביום אחד, והמבורגר בבלק הוא לא עוד המבורגר בבלק, זה ארנונה, בלי הנחה, מכופלת. למה כל כך יקר שם? כנראה שסטודנטים וצעירים באים לשם רק לעבוד, לא לאכול.

ואם כבר מדברים על עבודות ומשכורות.

היום התחלתי לעבוד, ואני לא מרוצה מהעניין. אני לא מרוצה אף פעם משום דבר בעצם. אז זה לא משנה, כי אין חדש תחת השמש (ובקניון שלנו אין שמש, יש רק קור כלבים, מחסור בחמצן בסיסי ומחסור חמור באור שמש)

השכר הוא שכר מינמום, אסור לי לדבר בפלאפון (הגיוני..), אסור לי גם לסמס (למרות שרוב החנות די משמימה במהלך היום). אסור לי לגעת בקופה, וגם אם אני מתכוונת לעבוד שם בשלושים השנה הקרובות, גם אז לא נוגעים בקופה.

מסתבר שזה חטא אם שמים את המדבקה של המחיר בצד ימין למעלה במקום בצד שמאל למעלה.

אסור לשבת, לאכול, לנשום, רק לחייך ולמכור גרביים. או תחתונים.

לא, אין חזיות, רק טופים. איזה מידה את צריכה גברת?

בנוסף האמא של בעל המקום שהיא בת קרוב ל200, חופר לי שם על חוויות הלקוחות שלה, השכנים שלה, וכל מי שלא נראה לה (ובנינו, אף אחד לא נראה לה). המוכרת האחרת שם ממורמרת (ובעיקר מכוערת) ובעלה של הזקנה מחמם את הכיסא היחיד בחמנות ושם סחורה שהלקוחות בזה הרגע רכשו בשקיות. אכן עבודה משמעותית.

בשעת צהריים הם הולכים (תודה לאל) ומגיע בעל המקום, שמתנהג כמו חייל צעיר וחפשן, שנעלם כל רגע מהחנות והולך לחפש את עצמו. אלוהים יודע איפה. העיקר שהוא לא זמין כשיש לקוחות ורק לו מותר לעשות עסקאות בקופה.

ואני כבר לא מדברת על כמות הלקוחות ההזויים, והחופרים שמגיעים.

למשל הייתה לנו ילדה, שלא התאפקה עד שאמא שלה תשלם על התחתונים, ובאמצע החנות, היא התיישבה על הרצפה, ומתחת לחצאית שלה, הורידה את תחתוניה ושמה את החדשים. כל זה ללא בושה וללא רחמים.

מעבר לאלמנט ההפתעה מהמפגש הצמוד עם אוכלוסיית ישראל הנהורה שמגיעה לחנות, אני מרגישה שנשרפו לי כמה תאי מוח אחרי שחוץ מלשרת לקוחות משועממים שנוברים בערמות של תחתונים וגרביים סידרתי אלפי פעמים את הסחורה שלא הייתה צריכה סידור באמת. הדבקתי תוויות של מחירים, והושפלתי כשהם לא היו במקום הנכון.

אכן קשה להוציא תואר בגרביים, מחר יהיה דוקטורט בתחתונים.

עד הפעם הבאה, בה אגבש תמונת מצב על הלקוח הישראלי.

אבקש ממכם לקוחות יקרים:

1. כשמוכרים לכם הרבה תחתונים במחיר מצחיק, לא צריך לרדת לתחתית הערמה בשביל לגלות שדווקא את התחתונים שנמצאים בראש הערימה אתם הכי אוהבים

2. כשמבקשים ממכם מחיר מופרז על מוצר, זה הגיוני לעשות פרצוף לא מרוצה ולחפש משהו טוב יותר, כשדוחפים לכם גרביים זולות, פשט תקחו ותסתמו.

3. אל תבקשו למדוד תחתונים, בחיאת, הייתם רוצים לקנות תחתונים שמישהו אחר מדד?

4. החמיאו למוכרות על הסדר המופתי במדבקות של המחירים, כן, הדבקנו אותם במיוחד שתראו את המותג, את המחיר הישן (איזה לארג'ים אנחנו שהורדנו שני שקלים מהמחיר), ושחס וחלילה לא תפספסו את המחיר המצחיק (שהוא כמובן לפני ההנחה).

5. אל תשאלו אותי כמה זה 15 אחוז הנחה, אני עוד לא עשיתי את התואר שלי וכמו שאתם רואים, שאר המוכרות בחנות גם לא יעשו.

6. וזה לא מזיק לחייך, גם כשחופרים לכם ודוחפים לכם מוצרים שאתם לא רוצים. הרי אתם סתם תתנהגו מגעיל ובסוף תקנו.

7. לעולם לא תדעו מה אמרה המוכרת עליכם אחרי שיצאתם, ואלוהים, כמה שהן אוהבות לרכל. אז היזהרו לנפשותיכם.

עד הפעם הבאה.

האישה.

אם יש המצאה שהייתי שמחה שהייתה נחסכת מההורים שלי זה סקייפ.

ההורים שלי, צעירים בנפשם, אך בכל זאת בראש מורם מתקשרים לחמישים עם השנים. יושבים מול הסקייפ עם הבירה שלהם, צועקים עם החברים שלהם שנמצאים בקצה השני של היבשת. העיקר שהם את הבירה שלהם לא שכחו.

לא נורא, סוגרים את הדלת, ומתאפקים.

''אישה בואי רגע''

''לא רוצה''

''בואי נו...''

''אמא, לא רוצה.''

בסוף באתי, עשיתי שלום וברחתי. זה מה שחסר לי, שהיא תשוויץ, בבת האהובה שלה ואני אבוא עם הפיגמה הורודה שלי ובלי חזייה. נו באמת.

אז מצאתי עבודה, אחרי שמצאתי את עצמי מתלבטת בין חברת תקשורת גדולה לבין חברת הייטק עשירה. החלטתי שהמצפון שלי חזק ממני ואני מעדיפה לוותר על המשכורת של חברת ההיטק בשביל לא להרגיש ''לא נעים'' כשאני אודיע להם בעוד חודשיים שאני עוזבת והם צריכים לחפש לי מחליפה.

ביטלתי כבר את כל הראיונות, הודעתי שמצאתי עבודה, וביום שני אני מתחילה לעבוד. חבל רק שהחברת תקשורת החליטה לדחות אותי למחזור הבא. ולתת לי קורס בעוד לא ידע כמה זמן.

בלי להיות מודעים הם פשוט דפקו אותי וסגרו בפני כל כך הרבה אפשרויות. הרגשתי כאילו אני עומדת באמצע מסדרון ארוך וכל הדלתות נטרקות בפני ברעש מחריש אוזניים.

ניסיתי לשכנע את עצמי ללכת לחברת ההייטק שמאוד רצתה אותי, אך פשוט לא יכולתי לוותר על העקרונות שלי ועל האנושיות שלי וויתרתי גם על זה.

כל הכבוד לצהל, הוא לא אמור היה לחנך אותי להיות קצינה לא אנושית בעליל? כנראה שזה לא קרה.

החלטתי שאני מורידה את עצמי מההתמודדות לכל החברות הרציניות והולכת לחפש בקטן. משהו שיכניס לי כסף ואני אוכל לעזוב בקלות.

אז אחרי שלא התקבלתי לזרה (כנראה כי בראיון לא הראתי התלהבות ופשן לעבודה בזרה בשכר מינימום). מצאתי את עצמי מועסקת בחנות גרביים! מבדר כמה שזה לא יהיה. ככה תיארתי לעצמי את חיי אחרי הצבא, מוקפת בזקנים, גרביים ותחתונים בעשרה שקלים.

אני מקווה שיש הנחת עובד, אני חובבת תחתונים עד מאוד.

אז בראשון הקרוב אני מתחילה לעבוד, צפו לחוויות משמימות, ולשכר מינימום מעליב.

מה שמחזיק אותי זה למלמל בלי סוף שזה זמני, זה רק לחודשיים, בעוד חודשיים אני וחבריקו האהוב נהיה ביחד בבאר שבע כשכל זה מאחורינו.

ואגב באר שבע.

התחלנו בחיפושי דירה. מצאתי את עצמי עובדת בעבודה משרדית כשאני הפקידה, הלקוחה, המנהלת והמתווכת. מקבלים על זה עמלה? משהו?

התקשרתי לעשרות אנשים, התגמשתי עם לוזים, שאלתי שאלות והכנתי רשימת מועמדים פוטנציאלים. אחרי שההורים שלי עשו לי סדנא ב''תחפשי איפה בעל הבית ינסה לדפוק אותך''. תיאמתי עם מספר דירות שנראות טוב, ואנחנו מוכנים ללכת לחפש דירה.

אני מרגישה בחלום, בבקשה שמישהו יעיר אותי.

מסתבר שאני כמעט בת 22, בזוגיות ארוכה ואהובה, מחפשת דירה בשביל שנינו, השתחררתי מהצבא, אפילו הייתי קצינה וכיום אני עוסקת באיפה אפשר לחסוך ואיפה להרוויח, ואיזה צלחות אני אקנה לבית שלי.

התבגרתי מסתבר.

למי שלא כ''כ מעודכן, או לא כ''כ בקשר איתי, אספר שהתחלתי לעבוד לאחרונה במכון סקרים.

טוב, אולי לא בדיוק לאחרונה, בכל זאת חודש וחצי של וותק בעבודה שכזו זה משהו משמעותי ומוערך ביותר.

הכל התחיל בסה''כ ביום תמים אחד, שהבנתי שבגרות פעם בשבועיים זה כבר לא בדיוק לימודים, וחברים שבאים רק בסופ''ש זה לא עסק מעניין, והחור ב''עובר ושב'' שלי ממש לא לעניין.

אז הגיע הזמן למצוא תעסוקה מכניסה, כלומר: עבודה.

כבר בגיל פעוטות הבנתי שכסף לא צומח על עצים, הורים לא קונים במכולת ועבודה לא מוצאים בכוח אדם.

אז הישר ניגשתי לדרך הטובה ביותר למצוא פרנסה (לא, לא מכרתי את גופי למדע, לא מכרתי זרע ולא פניתי לזנות) אלה- הפעלתי קשרים (הידועים גם בשם: פרוטקציות) וצ'יק צ'אק עמדו לפני מגוון אפשרויות לעבודות.

כמובן עבודה במפעל לא באה בחשבון, חנויות דורשות התחייבות לפחות לחצי שנה, והעצלנות מונעת בעדי לנסוע לחפש עבודה מחוץ לעיר.

אז מצאתי את העבודה המושלמת- מכון סקרים במכללת יהודה ושומרון, שבמקרה נמצאת באריאל, שזאת (כמובן במקרה) העיר שבה אני גרה.

אז מסתבר שיש יתרון מסוים בלגור בחור של מטר על מטר.

אחרי שחברי צעקו ''חמאס'', (טוב נו, הם לא, אבל זה סתם נשמע מצחיק) ויצאו כנגד בצע כסף ובעד חור בכיס ושעמום תמידי, נשרכתי לבדי למכון, והופלה, התקבלתי לעבודה.

אפילו החזקתי מעמד יותר ממשמרת וחצי (כבוד!)

למדתי להכיר אנשים חדשים ומגניבים, ואף היו משמרות שיצאתי מהם צוחקת.

עד כמה אתה שבע רצון מהעבודה במכון גאוקרטוגרפיה?

לא שבע רצון כלל

שבע רצון במידה מועטה

שבע רצון במידה בינונית

שבע רצון במידה רבה

שבע רצון במידה רבה מאוד

לא יודע (לא להקריא)

בכל מקרה, לכבוד העובדה שיולי יהיה החודש האחרון שלי בעבודה, ואני הולכת לטחון משמרות החודש (ככה זה כשהצבא כבר שלח את זרועותיו הארוכות שדופקות באלימות על הדלת ומזכירות שבתחילת אוגוסט עולים על מדים).

החלטתי להקדיש פוסט זה לכל השטויות ודאחקות שהולכות במכון גאוקרטוגרפיה (כן, עובדי המכון הקטינים- תתגאו בי).

להלן לקט המקרים הביזאריים ביותר:

מקרה #1

זה היה באחת מהמשמרות הראשונות שלי, עשינו סקר לנשים בגילאים 18-45 על וירוס הפפילומה (נו עוד סרטן שהמציאו שיכול להיות רק לנשים, רק כדי לדפוק אותנו עוד ולהוכיח שלהיות אישה זה חרא.).

וחלק מהשאלות סטטיסטיקה היו:

''באיזה גיל התחלת לקיים יחסי מין''

''עם כמה גברים קיימת יחסי מין בסה''כ''

''עם כמה מהם עד החתונה הראשונה''

(כן, תתפלאו, כולן ענו על השאלות האלה)

בכל מקרה, הייתה אחת שהעידה על שהתחילה לקיים יחסי מין בגיל 17, קיימה סה''כ יחסי מין עם

 30-40 גברים, בעלה הנוכחי זה הנישואים הראשונים שלה.

ועד החתונה איתו היא קיימה יחסי מין רק עם 5-6 גברים.

ועל זה נאמר: ''מעניין איך בעלה מגיב לכל זה''.

מקרה #2

עשיתי סקר כללי עם כל מיני סוגי שאלות והתקשרתי לאישה אחת, השיחה התנהלה באופן הבא:

אני: ''שלום, אני מדברת ממכון גאוקרטוגרפיה, אנחנו עושים סקר מעניין בנושאים שונים, יש לך כמה דק'? ''.

היא (במבטא תימני בולט): ''אם זה לא שאלות שמעצבנות אותי אין לי בעיה לענות''

אני: ''בת כמה את?''

היא: ''בת 60''

אני: ''איפה נולדת?''

היא: ''בארץ''

אני: ''ואביך?''

היא (מתחילה לצרוח עלי בעצבים): ''מה זה משנה איפה אבא שלי נולד?!??!?! מה הסקר העדתי הזה?!?!?! מה זה הגזענות הזאת??!?!?!?! לכו תעשו סקרים רק לעשירים בכפר שמריהו?!?!! תעשו לכל האשכנזים האלה וזהו?!?!?!!?!?! מה הגזענות הזאת?!?!?! מה זה משנה איפה הוא נולד בכלל?!?!!?''

אני (המומה): ''טוב גברת, זה שאלות לצורך סטטיסטי בלבד, אם את לא מעוניינת לענות על הסקר בואי נפסיק כאן ונפרד לשלום''.

היא: ''אני כן רוצה לענות, אבל אמרתי לך- לא שאלות שמעצבנות אותי''

אני: ''אוקי, נדלג, את רואה פרסומות?''

היא ''כן''

אני: ''איזה פרסומות את זוכרת?''

היא (שוב צורחת): ''מהההההההההה עכשיו את בודקת לי את האינטיליגנציה??!?!!? את מנסה לראות אם אני משכילה?!?!?!!? מה השאלות האלה??!?!!?!''

אני: ''טוב תקשיבי, את סתם מתעצבנת משטויות, שלום.''

ועל זה נאמר: פסיכיאטר דחוף.

מקרה  #3

כמובן, אי אפשר בלי לקחת את כל אלה בעלות השער הבהיר, עיניים בהירות וקול רוסי ולדחוף לסקר מעצבן שמועבר לרוסים.

וכמובן, שאני הראשונה שמנודבת לדברים האלה, למרות שאני לא מדברת ברוסית בכלל ועל כן כל המשמרת אני צריכה לשמוע צרחות של רוסים

''לאאאאאאאא עבריתתתת רוסית!!!!!! רוסית!!!!!!! $#^#%^#$''

אני באמת לא מבינה למה הם חושבים שאם אני לא מבינה את העברית שלהם, צריך לצעוק. זה לא שאני אבין ככה כל מילה.

בכל מקרה עשינו סקר הזוי ביותר על מצלמות, עיתונים ברוסית, ערוץ תשע, ו... עורלות.

היו שם שאלות כמו:

''עברת ברית מילה?''

''קיבלת הדרכה לניקוי האזור סביב העורלה''

וכך הלאה...

בכל מקרה, חברה שלי עשתה את הסקר ואחד ענה לה ואז התחיל לצרוח עליה

''מה הקשר בין מצלמות דיגיטאליות לברית מילה?!?! אתם רוצים לדעת גם כמה סקס אני עושה?!?! כמה סבא שלי שוקל???!?!''

הקטע המצחיק באמת הוא, שגילינו שלרוסים אין בעיה לדבר על הזין שלהם, אבל לספר לנו כמה בערך הם מרוויחים נטו, זה נורא בעייתי מסתבר.

עד כאן.

בברכת

''לא, אני לא מוקלטת, אני אישה חיה''

האישה.

;]