יצא לכם אי פעם לשבת ולעלות זיכרונות מעבר ל''ואי איזה תמימים ומושלמים היינו כילדים?'' האם שמתם לב, אי פעם לכמה דברים חסרי היגיון הקיפו אותנו כילדים. והמוזר הוא שדווקא לדברים היותר ביזאריים אחראים ההורים שלנו. אלה, שאמורים להיות הפן הבוגר ומחנך בחיינו.
תיקחו לדוגמא את ימי ההולדת שחגגו לנו ולחברינו שיחיו.
זה תמיד היה מתחיל בהזמנות הקטנות והצבעוניות האלה, שהיו מוכרים בסטוקים בחנויות צעצועים, בשלל הגדלים והצבעים. רק המחירים שלהם לא השתנו הרבה מסוג לסוג. כולם נשארו בשמים, כאילו אנחנו מקסימום מכינים הזמנות לחתונה.
ההזמנות היפות אותרו בכתב יד מכוער ולא קריא של איזה צוציק שלא אכזב ואף הוסיף שאריות נזלת בקצה ההזמנה.
הילד הזה אומנם חוגג השבוע רק 10 שנים של טרור שעשה עד כה להוריו, אך כבר עכשיו לפי הכתב ניתן לאבחן שיהיה רופא.
לפני ימי ההולדת, (בעיקר במשפחות אשכנזיות) בא יום צום שנקרא תענית ''בערב יש יום הולדת, תאכל שם''. שבה, נבצר מהילדים לאכול ארוחות סדירות במהלך היום, כי להורים ברור ש''אין אין חגיגה בלי, בלי העוגה'', ואם אפשר לחסוך- חוסכים. והילד יאכל ביום הולדת.
כמו משפחה יהודיה טובה לתפארת מדינת ישראל.
כשמגיעה שעת החגיגה- בבית מתחילים להתרוצץ, נזכרים שלא קנו מתנה ודוחפים לנייר עטיפה שנלקח מהסופר למטה, כל דבר שבא ליד ועוד לא השתמשו בו.
''לא נורא יוני, אמא תקנה לך דובי חדש. לא, אתה לא אמור לספר לדני שאת הדובי הזה סחטת ממני כי היה מבצע במכולת של שמעון''.
אחרי שהילד לבוש לתפארת, (אמרנו מינימום חתונה או לא?) מתחילים במסע ''מצא את מקום החגיגה''.
לימי הולדת לילדים יש נטייה להתרחש במקומות הזויים במיוחד (ראה ערך: החדר האחורי בקניון מול השירותים, פארק מלא בבוץ המסתווה לדשה, קומה ריקה בבניין משרדים וכו...).
ולכן, מכיוון שהזמנות יום ההולדת מגיעות בלי מפה וGPS, ההורים יוצאים לחפש את היעד. בדרך הם מקבלים את הג'ננה, צורחים על הילד, כמעט דופקים את האוטו ולא שוכחים לקלל את יום ההולדת הארור אלפי פעמים (בתנאים כאלה משפטים כמו ''ברוך, לא ליד הילדים'' לא באים בחשבון).
כשהילד על סף היסטריה וההורה כבר תלש חצי משערות ראשו מגיעים ליעד.
''אבל עברנו ליד הבניין הזה אלפי פעמים, איך פספסנו?''
''כאן עושים יום הולדת?!''
שם ההורים מפקירים את ילדיהם ונעלמים כאילו היו דני דין.
הרי בזמן הזה האמהות רצות לקניות הוללות, בידיעה מראש שהפעם הם רק יעבור ליד החנות צעצועים ולא יכנסו לתוכה.
בזמן שהן חוגגות על הכרטיס אשראי כאילו זה יום ההולדת שלהן, הילד מופקר לידי בחור גדול, נרקומן מילדותו, שתיין עם אף אדום הנקרא בטעות ''ליצן''.
(באמת, מה צפיתם מבחור שמתפרנס כליצן ימי הולדת?).
ברגע שהוא מגיח ממחבואו, ההורים הנוכחים מגלים ספי היסטריה חדשים אצל הילדים.
אלה, מתחילים לבכות, לצרוח, ולעשות הכל כדי להימלט על נפשם.
ההורים, שעוד כמה שנים יתפללו שהילדים שלהם יברחו מחברה של בחורים המתפרנסים כליצנים, מנסים לתפוס את הילדים בכוח (ברגליים, בידיים, לגרור אותם כשראשם נחבט ברצפה אלפי פעמים) ולהושיב אותם על מנת שיוכלו לשיר שירי ימי הולדת שברור לכולנו שרק בחורים כמו מר ליצן יכלו להמציא.
הילדים נרגעים כשמתחילים המשחקים, הרי ידוע לכולנו שבמשחקים יש פרסים.
כך מגיעים למצב בו הילדים, כמו כלבלבים קטנים מתחילים להתרוצץ מפינה לפינה, כשפניהם מאדימות ובראשם מטרה אחת: הפרס!
הפרסים הם למעשה שטות קטנה ולא מזוהה שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה ''made in china''
בשביל שלא יהיה טענות כשהחפץ הנ''ל מתפרק עשר שניות בדיוק מהרגע שהוא נוחת בידי הילדים.
10....9....8....7...
אחרי שהילדים עוצרים להפסקה מהריצות ומקנחים בחצי פיתה יבשה וקשה עם שוקולד או קמצוץ חומוס מלווה בהשליה של מלפפון חמוץ. הם מתיישבים למשחק המסכם את יום ההולדת.
הרי הוא ידוע כ''חבילה עוברת''.
או בפי פסיכולוגים: ''ברגע זה הילד שלכם מתחיל לפתח רגשי נחיתות לכל החיים, ברגע שהוא מגלה שאין לו את העיניים/אף/פה/צמות הכי יפים בגן.''
אחרי שכולם כבר מתפזרים לבתים, הורי חתן יום ההולדת נזכרים ששכחו להרים את הילד על הכסא.
וברגע הזה האבא מתחיל לשבור את הגב, האמא עושה פרצוף של שותפה למאמץ והסבתא מתחילה לספור את השנים בקול חורק מסיגריות צרפתיות וערק.
ב''ואחד לשנה הבאה'', האבא עוזב את הכסא והילד נוחת על פרצופו, שובר את האף, אך עדיין מתרוצץ מבסוט מזה שהיה לו את היום הולדת הכי טוב בשנה.
עכשיו אפשר להבין את השמחה של ההורים כשהילד שלהם מגלה את האלכוהול ובמקום יום הולדת ארור נוסף הוא רק מבקש שיסתלקו מהבית.
בזמן שהם לא נמצאים, הילד וחבריו (שעוד כמה שנים יתחילו לעבוד כליצנים) משתכרים למוות, מכסים את הדירה בקיא, ומרגישים בוגרים במיוחד.
ושיהיה במזל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האישה
