אישה טיפשה מטבח מיטה

''אישה, יש לך חום''

''לא.. למה?''

''חודש נובמבר, ואין שום סימן ממך''

אז הנה האישה הכריחה את עצמה לשבת על הכסא הזה, אחרי שהיא לא זזה ברוב היום מהמיטה שלה, ולכתוב לכם פוסט שלם ברוח של נובמבר.

נובמבר, זה ה-חודש שלי, זה החודש בו קורים כל הדברים הכי טובים אצלי, זה החודש בו אני עוד אוהבת את החורף ומפזזת כילדה חסרת משכל בין השלוליות.

זה החודש בו אני קיטצ'ית  קצת יותר מתמיד, החודש בו אני נותנת לעצמי להיסחף קצת להשתטות. זה החודש בו החיוך לא יורד לי מהפנים.

בדצמבר, החיוך נישבר ומתקלף מהקור שמתחיל להרגיז ולעשות רע.

אז אם אתם צריכים טובות, אם לבד לכם ואתם מחפשים צ'יקה להתכרבל איתה ולשבת איתה על שיחה טובה מלב ללב.

אני פה, עם החיוך הדבילי והמשקפיים הורודות.

לאחרונה אני מרגישה שאני מוותרת לעצמי, קצת פה, קצת שם, מה שמתגלה בסוף כהפסד של איכויות.

אני מחפפת קצת בלימודים, אני מחפפת המון במתמטיקה (הרבה חומר שצריך להשלים ולחזק), מחפפת בלשמור קשר עם אנשים, מחפפת בעיקר בפרויקט הכתיבה שהתחייבתי אליו.

פעם לא הייתי מוותרת לעצמי ונותנת לעצמי ככה להסתלבט בחוסר מעשה, בידיעה ברור שלא חסר מה לעשות.

ובכלל, גם לדברים פשוטים אין לפעמים כוח, לא לספר טוב, לא לטלוויזיה, ובכלל התאים במוח כאילו נמחקים אחד אחד.

כמו שאיש יקר אמר לפני כמה ימים, אני לא צריכה מוח, יש יותר מידי, ומה שלא בראש שמור בצנצנות למקרה חרום.

כנראה, הגיע הזמן להשתמש במה ששמור בצנצנות, ולהפסיק לוותר פה ושם.

העיפו אותי מהמסלול שפות של מודיעין, מה שהיה די צפוי, הפתיע אותי שהגעתי לשלב של הראיון בכלל.

יופי צהל, קחו אחת שיש לה דיסלקצית שפות ותדחפו אותה למסלול שפות.

אבל זה כן קצת ציער אותי, אפילו שלא רציתי בתפקיד, קצת קשה לשמוע ''נמצאו מועמדים טובים יותר''

לעזאזל, אגו מנופח.

חדשות קצת יותר טובות הן שמצאתי תלמיד חדש, וזה עושה שמח לשעות הפנאי שלי, לכיס שלי, ולאגו שלי.

מעכשיו פעמיים בשבוע בא אלי ילד מקסים בכיתה ו' ללמוד אנגלית, ועם קצת עבודה נשפר את רמת האנגלית שלו, נתקדם איתו בחומר, ואולי הוא יביא כמה חברים נוספים שיבואו ללמוד אצלי.

ככה זה בתחום, חבר מביא חבר. בגלל זה היה כ''כ חשוב לי למצוא לפחות תלמיד אחד.

והנה מצאתי, ואני כבר מוכנה ומזומנה לקרוע לקטנצ'יק את התחת, ולשפר את האנגלית הנוראית שלו.

ילד שבקושי קורא באנגלית בכיתה ו', מי שמע על דבר כזה.

אתמול בערב החלטתי לוותר על ישיבה מקפיאה על ספסל בחוץ עם חברי, ונשארתי בבית להתכרבל בשמיכת הפוך ששלפתי מהארון לא מזמן, ולצפות בסרט דוקומנטארי שיס דאגו לפרסם בכל ערוץ.

''הסטאלגים'' שמו.

הסטאלגים היו ספרים (ישראליים) פורנוגראפיים שפורסמו בשנות השישים על יחסי מין סדיסטיים בין קצינות נאציות לשבויים אמריקאים או יהודים.

ספרים שנגנזו וכיום אסורים ע''פ חוק, מה שמעורר עוד יותר אנשים לחפש אותם ולרצות לקרוא את הכתוב בהם. וכבר אין מה לדבר על האספנים שמחפשים ספרים כאלה בנרות.

אומנם גם אותי סיקרן העניין, אבל לא על ההיבט המיני שלו, אלה הסקרנות שמושכת לראות במה מדובר.

ובכלל איך יכולים אנשים להימשך לסאדיזם שכזה, ולייחל להיות במחנה שכזה (סטאלג= מחנה בגרמנית).

אגב, זה מזכיר לי להתחיל לחפש מורה לגרמנית, או לפחות איזה ספר לימוד טוב בתחום.

 חוץ מזה אין הרבה מה לספר, חוץ מבקשה קטנה שיש לי לקוראי התל-אביביים.

אני מחפש פאב/בית קפה/מסעדה טובים לחגיגות ה-18 שלי בשבוע הבא.

אז המלצות (רצוי מפורטות) יתקבלו בברכה.

סיימתי עם זה להיום.

ערב טוב שיהיה לכם.

האישה..