אישה טיפשה מטבח מיטה

בלבול. כעס. עייפות.

סוף שבוע. שבוע קשה. מאסטר  שף
ברקע.

התגעגעתי. לפטופ. שיחה. עוד אכזבה.

צריך לכתוב. קורות חיים. ספר. לחפש עבודה. אזרחות. לחץ. תקופה חדשה.

פרסומות. תיק לפטופ חדש. כרטיס אשראי חדש. שונאת לחכות לשליח.

פתחתי לעצמי את הבוהן. אנשים שמפזרים ברזלים בבסיס. מטומטמים. כואב.

טוב די, אני לא טובה בזה באמת. סתם ניסיתי לחקות ספר ממש מעצבן
שהתחלתי לקרוא והתייאשתי מהר. ''אלנבי'' של גידי טאוב. ולכל אוהבי הספר, תחסכו
ממני את התגובות. אני לא טובה בוויכוחים ספרותיים, זה סתם גורם לי להרגיש קטנה ולא
מבינה.

והרי כל האנשים בעולם רוצים להרגיש שהם הכי טובים בעולם. בהכל.

ולמה בכלל לבזבז שורות ומילים על השטות הזאת שמתיימרת להיות נורא ביקורתית
ומתחכמת.

אני כנראה בנוייה רק לספרים רדודים כמו ''נגמר העוף אבל גם הדג טעים''.
אין מה לעשות, יש לי חיבה נסתרת להומואים ולטיסות לחול.

הפסקה למריחת לק בציפורניים ולזיפזופ. אין מה לראות בטלווזיה. מתסכל.
ויס מתעקשים להריץ עוד ועוד סדרות לא מעניינות שנשחקו כמו קשיש שהספיק להקריח,
לאבד את כל שיניו ולגדל גיבנת של מרמור. ואם התיאור הזה לא מתאר בדיוק את מה שעבר
על הסדרה ''שני גברים וחצי'' מאז שהיא שודרה לראשונה אז אני לא יודעת כבר מה אפשר
להגיד על יצירת המופת הזו. יצירת מופת לא מופתית.

באמת. בשביל זה חזרתי הבייתה? בשביל להתבאס מזה שאין מה לראות
בטלווזיה ולהתנות אוהבים עם הלפטופ שלי והמזגן? טוב אולי זאת בכל זאת סיבה מוצדקת.
ובשביל מה בכלל קניתי מחשב נייד? כדי שחבריקו וההורים ישכנעו אותי שעדיף להשאיר
אותו בבית?

העיקר הזמנתי בEBAY תיק לפטופ יפה. שכנראה יעלה אבק כמו כל התיקים בחיי.

***

לאחרונה שמתי לב שאני מלאה במרמור, על הכל. על החום, על האנשים ברחוב,
על הצבא, על האזרחות שמלחיצה אותי. על זה שהעלו לי את המשכורת בצבא בדיוק כשאני
עומדת להשתחרר, על סלקום, על מירס, על ישראכרט. על ההורים שלי, על חברות שלי, על
אלה שהיו מתות להיות חברות שלי. על הציפורניים הנשברות שלי, על המשקל שלא יורד
מעצמו, על העין שאני מתעקשת לשכנע את עצמי שפתחו לי.

אני פשוט לא מבינה מאיפה זה בא לי. תמיד הייתי בן אדם חביב ואופטימי
כמו גור כלבים צעיר ושמח בחלקו. היום אני יותר דומה לרוטויילר בוגר וכועס, רוגז
ועצבני.

סליחה, יותר נכון, אני לא עצבנית. פשוט מעצבנים אותי.

האם אלו חיי הבוגרים שהכו בפני כמו רוח סערה?  או שאולי זה הצבא שצבע לי מהר את משקפי השמש
הורודות בשחור אפל?! אולי זה האנשים שבאו איתי באינטרקציה לאחרונה והראו לי את שיא
הרפש האנושי.

לא ברור.

מה שברור זה שאני צריכה למצוא שק איגרוף להרביץ לו. חבר גיי להתלונן
לו (כי את חבריקו החבר אף סטרייט בעולם לא יחליף) ואי בודד.

אולי זה ירגיע אותי.

אני מקווה שאחרי השחרור זה יעבור, ואם לא? נחיה ונשלים עם המרמור? עם
הקלקלות בכביש וחיוכים מזוייפים לחברה? לא כיף לי ככה. אני ילדה טובה ותמימה.
באמת.

כן, זה מה שאני- ילדה.

אז מה אם אני משתחררת אחרי שלוש שנים בצהל? אז מה אם כחצי מהשרות שלי
העברתי עם דרגות על הכתפיים ואחריות מייגעת? אז מה אם אני צריכה להתחיל לפרט את
קורות החיים שלי, ואני פשוט לא יודעת מה לכתוב או מאיפה לעזאזל מתחילים. אז מה אם
אני צריכה לשלם ביטוח לאומי, קופת חולים ושלל מיסי חרטא שיורידו לי את ערך המשכורת
אבל לא את שובי חשבון הטלפון שלי?

אז מה אם יש לי שלושה כרטיסי אשראי בארנק, תשלומים וכו?

אני ילדה. ואני לא מבינה למה אני כל כך אבודה, למה אני מבולבלת, מה
קשה לי ומה עובר עלי.

אני רוצה לשחק בחבל עם השכנים בשכונה, אני רוצה שאמא תכין לי סנדביץ
לבית ספר.

אני לא רוצה לחפש עבודה, דירה.

איך בכלל משלמים שכר דירה? זה בא בתשלומים? וארנונה? וחשמל?

ועדיין עושים סקס בשקט כדי שההורים לא ישמעו? או שאפשר קצת להרים את
הקול? ומה עם השכנים?

הילדה שבי צריכה להתבגר ולהתמודד. לפחות אני לא צריכה לעשות את זה
לבד. ככה אני מקווה.

שיהיה
לכם לילה טוב.

נ.ב כשאומרים ברדיו הגרמני ''ליידי גאגא'' זה נשמע כל כך יפה שפתאום בא
לי לשמוע שירים שלה.

השבוע הזה של לא להיות בצבא עשה לי טוב, אני מריחה יותר ויותר את הסוף המתקרב, את השחרור שלי. את תום שלושת השנים המעיקות שלי בצהל.

הרגשתי בימים האחרונים קצת כמו ילדה בחופש הגדול, קראתי ספרים, ראיתי סרטים, התמקדתי בכתיבה, בלעשות דברים שאני אוהבת. להנות מהלבד, מהשקט הנפשי שלי.

אבל יותר מכל הייתי רוצה להיות עכשיו בחול אי שם באחת ממדינות אירופה הקרה.

 לגור בדירת שני חדרים קטנה, עם גג אדום ומרפסת פתוחה שמשקיפה על עיר עמוסה באנשים עסוקים.

לקום בבוקר, לשתות קפה ולשקוע בכתיבה. לכתוב על מקומות יפים יותר, מכוערים יותר, להמיר את כל הסיפורים שיש לי לספר למילים, משפטים, ספרים.

אולי יום אחד, אחרי הרבה הרבה שלבים חשובים בחיים אוכל לעסוק רק בזה, להתפרנס מכתיבה, מדמיונות.

ואם לא באירופה אז גם בארץ זה בסדר.

עם אמריקה אני גם אחיה, מבטיחה.

ואגב כתיבה.

הגעתי למסקנה שאני פשוט לא יודעת לתאר.

בספרים שאני קוראת אני כל כך שקועה בלדמיין את כל מה שמספרים, שאני מתעלמת לחלוטין מהתיאורים של הנוף, הדמויות, האווירה, הרגשות. וכשאני מתחילה לכתוב, אני כל כך להוטה לספר את הסיפור שלי, שאני לא עוצרת לרגע לחשוב.

שאולי הקורא שלי לא רואים את הדברים כפי שאני רואה אותם.

מזל שיש לי את בן זוגי האהוב, שיכול לגשת לזה מנקודת מבט שונה לחלוטין ולתת לי המלצות וטיפים.

אני אוהבת ביקורת בונה, זה מביא לי עוד רעיונות שלא חשבתי עליהם.

מעמיד את כל מה שכתבתי באור שונה לחלוטין ומעלה שאלות ותהיות חדשות.

החלטתי שאת השנה הזו אני רוצה להקדיש לכתיבה, שנה וקצת. מהרגע שאשתחרר ועד הרגע בו אתחיל ללמוד באוקטובר 2012.

כמובן שיש המון תוכניות בדרך, לעבוד בעבודות מזדמנות, לעשות פסיכומטרי, לעבור דירה, לנוח נפשית מהמערכת הצבאית הזאת שעייפה אותי קצת מהחיים.

אבל אני רוצה בעיקר לכתוב, אני רוצה לפרסם ספר, אני רוצה להביא את הרעיונות שיש לי בראש למשהו ממשי, מוחשי.

מוזה ומלנכוליה מתיישבות לשיחה, אחרי מריבה ונתק נורא הן שוב חברות טובות, טובות.

הן יושבות בבית קפה קטן, בבוקר גשום במיוחד, מלנכוליה מדליקה סיגריה, ומוזה מזמינה קפה הפוך. לשתיהן.

האדים מתוך הבית קפה מכסים את החלונות, ורעש של מכוניות רטובות דוהרות נשמע מבחוץ, מרוחק כ''כ בתוך דממת הבוקר.

המלצרית עייפה והמוזה מתלוננת, מלנכוליה שותקת ומקשקשת על מפיות, כותבת ציטוטים-ציטוטים של יונה וולך בעיקר, אבל גם של רבים אחרים.

מפטפטות על שטויות ומתחברות מדהים להפליא, למרות השוני הרב, בין מוזה החופשייה למלנכוליה השקטה והמתבודדת.

תמיד הקור הזה גורם להן לשוב לבית הקפה הקטן הזה, לשבת לשיחה טובה-טובה ולעלות זיכרונות ולתכנן תוכניות, ככה ליום אחד. שיהיה.

מוזה מספרת איך היא לאחרונה מסוגרת דווקא, מרוחקת, שותקת.

בעוד שרבים אחרים מצפים לכ''כ הרבה דברי חוכמה וחשיבה, היא מעדיפה לשתוק דווקא.

מלנכוליה מספרת שהיא עוברת מבחור לבחור, וקצת קשה לה ככה, להיות מבולבלת.

מוזה ומלנכוליה נאנחות לרגע, לוחצות ידיים ולוגמות מהקפה ההפוך.

וככה זה כל שנה בכל חורף.

מוזה ומלנכוליה נהיות חברות טובות-טובות.