מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בביקורת נוראית כלפי התקשורת והחברה הישראלית.
טענו שהחברה לא מספיק מגובשת, תומכת ואחידה.
ודווקא במלחמה, עלו ובעבעו להם הקרעים והשסעים של החברה הישראלית.
אך אם לרגע נשכח ומוועדת וינוגרד, מהאשמות של התקשורת כלפי עצמה וכלפי כל אחד ואחד.
אם לרגע נחשוב נוכל להבין שאזרחים מתקשים להישאר מאוחדים, כשהם חרדים וחוששים לחייהם.
בזמן מלחמה, יש כ''כ הרבה התעסקות במצב המשפחה המורחבת ובחרדה בה אנו עצמינו נמצאים, שקשה לחשוב איך אפשר לעצור ולחזק אנשים אחרים.
אנשים, שנמצאים כמונו, באותה חרדה עיוורת.
אבל כשקצת יותר טוב לנו, וכשאני חוזרים לשגרה פחות או יותר רגועה, אנו כן מסוגלים לעצור ולפקוח עיניים לכל מה שקורה מסביב.
וכך, העם מגובש בדברים הכי קטנים, הכי שוליים ומיוחדים.
דברים כמו אורווזיון ופרסי האוסקר.
כבר מכאן אני מצליחה לראות את כל הקופצים בראש מצהירים שבופור לא זכה באוסקר, שאושרי כהן לא עשה צבא, ושזה סתם חרא סרט.
אז קודם כל, תנשמו עמוק ותירגעו.
אני באמת חושבת שזאת גאווה גדולה שסרט ישראלי מגיעה לטקס הפרסים הגדול והמכובד ביותר.
אני חושבת שזה מאוד מכובד ששחקנים ישראליים, בין אם הם עשו צבא או לא (מסיבות אלה ואחרות), לבשו טוקסידו (שנוגד נורא את הטבע הישראלי) וצעדו על השטיח האדום.
אז כן, בופור זה סרט מעולה לדעתי, וסרטים ישראליים הם גאווה.
וכשחצי מדינה עומדת מול מסכי הטלווזיה, ומצפה להקראת התוצאות.
זאת אחדות וגאווה מבחינתי.
להגיע לטקס האוסקר זאת קפיצת מדרגה.
המדרגה הבאה היא גם לזכות.
האירוניה אגב, מסתכמת בעובדה, שסרט של ישראלים לא זכה. אבל סרט על רצח של יהודים זכה לפרס ושבחים.
שלכם.
האישה.
פרסומת סמויה שאי אפשר לוותר עליה:
מחר (יום רביעי) 19:30 בערב, הקרנה של בופור בבית ספר טשרניחובסקי נתניה.
15 שקל כניסה. תבואו בהמוניכם.

(ולא, לא כל הפוסט היה רק בשביל זה)