אישה טיפשה מטבח מיטה

לאחרונה אני מרגישה שאני מוותרת לעצמי, קצת פה, קצת שם, מה שמתגלה בסוף כהפסד של איכויות.

אני מחפפת קצת בלימודים, אני מחפפת המון במתמטיקה (הרבה חומר שצריך להשלים ולחזק), מחפפת בלשמור קשר עם אנשים, מחפפת בעיקר בפרויקט הכתיבה שהתחייבתי אליו.

פעם לא הייתי מוותרת לעצמי ונותנת לעצמי ככה להסתלבט בחוסר מעשה, בידיעה ברור שלא חסר מה לעשות.

ובכלל, גם לדברים פשוטים אין לפעמים כוח, לא לספר טוב, לא לטלוויזיה, ובכלל התאים במוח כאילו נמחקים אחד אחד.

כמו שאיש יקר אמר לפני כמה ימים, אני לא צריכה מוח, יש יותר מידי, ומה שלא בראש שמור בצנצנות למקרה חרום.

כנראה, הגיע הזמן להשתמש במה ששמור בצנצנות, ולהפסיק לוותר פה ושם.

העיפו אותי מהמסלול שפות של מודיעין, מה שהיה די צפוי, הפתיע אותי שהגעתי לשלב של הראיון בכלל.

יופי צהל, קחו אחת שיש לה דיסלקצית שפות ותדחפו אותה למסלול שפות.

אבל זה כן קצת ציער אותי, אפילו שלא רציתי בתפקיד, קצת קשה לשמוע ''נמצאו מועמדים טובים יותר''

לעזאזל, אגו מנופח.

חדשות קצת יותר טובות הן שמצאתי תלמיד חדש, וזה עושה שמח לשעות הפנאי שלי, לכיס שלי, ולאגו שלי.

מעכשיו פעמיים בשבוע בא אלי ילד מקסים בכיתה ו' ללמוד אנגלית, ועם קצת עבודה נשפר את רמת האנגלית שלו, נתקדם איתו בחומר, ואולי הוא יביא כמה חברים נוספים שיבואו ללמוד אצלי.

ככה זה בתחום, חבר מביא חבר. בגלל זה היה כ''כ חשוב לי למצוא לפחות תלמיד אחד.

והנה מצאתי, ואני כבר מוכנה ומזומנה לקרוע לקטנצ'יק את התחת, ולשפר את האנגלית הנוראית שלו.

ילד שבקושי קורא באנגלית בכיתה ו', מי שמע על דבר כזה.

אתמול בערב החלטתי לוותר על ישיבה מקפיאה על ספסל בחוץ עם חברי, ונשארתי בבית להתכרבל בשמיכת הפוך ששלפתי מהארון לא מזמן, ולצפות בסרט דוקומנטארי שיס דאגו לפרסם בכל ערוץ.

''הסטאלגים'' שמו.

הסטאלגים היו ספרים (ישראליים) פורנוגראפיים שפורסמו בשנות השישים על יחסי מין סדיסטיים בין קצינות נאציות לשבויים אמריקאים או יהודים.

ספרים שנגנזו וכיום אסורים ע''פ חוק, מה שמעורר עוד יותר אנשים לחפש אותם ולרצות לקרוא את הכתוב בהם. וכבר אין מה לדבר על האספנים שמחפשים ספרים כאלה בנרות.

אומנם גם אותי סיקרן העניין, אבל לא על ההיבט המיני שלו, אלה הסקרנות שמושכת לראות במה מדובר.

ובכלל איך יכולים אנשים להימשך לסאדיזם שכזה, ולייחל להיות במחנה שכזה (סטאלג= מחנה בגרמנית).

אגב, זה מזכיר לי להתחיל לחפש מורה לגרמנית, או לפחות איזה ספר לימוד טוב בתחום.

 חוץ מזה אין הרבה מה לספר, חוץ מבקשה קטנה שיש לי לקוראי התל-אביביים.

אני מחפש פאב/בית קפה/מסעדה טובים לחגיגות ה-18 שלי בשבוע הבא.

אז המלצות (רצוי מפורטות) יתקבלו בברכה.

סיימתי עם זה להיום.

ערב טוב שיהיה לכם.

האישה..

אני מקווה שהכנתם את הממחטות הכי יפות שלכם, והצטיידתם בצומי ובטישו למקרה חירום.

אפשר להכין גם מרק עגבניות וחליטות תה יהיה בכלל נהדר, וכל זה בשביל עבדכם הנאמנה, שמתפגרת לה משיעול רצחני ועונות מעבר מרגיזות שהביאו לה חוץ מפריחה גם שפעת.

איכסה פיכסה.

ואם לא הבאתם מרק, תה חם או משו מעודד אחר, אני רוצה תגובות החלמה מהירה ומהר.

מעבר לזה אין הרבה חדשות, עדיין טוחנים חדרי עריכה, ובמקביל טוחנים אוכל, הכתבה שלנו מרזה מעשרים וחמש דקות לאחת עשרה דקות, ואנחנו רק עולים במשקל.

ובסוף היום מבטיחים לעצמינו: מחר דיאטה.

אבל כרגע זה נידחה בעקבות השפעת, אז מותר להתבטל, לשכב במיטה בחוסר מעש וחוסר תזוזה ולינוק תה חם.

כי זה מחלה וזה מחליש, וזה מרזה גם ככה.

נו תזרמו איתי באשליה.

 ואם כבר תקשורת, התחלתי לחפש נושא לסרט בגרות שלנו.

אחרי שהדמות המרכזית שבה רציתי לעסוק לא עוררה אצלי הרבה אמון לגבי מידת הרצינות שלה לכל העניין.

הלכתי למקום הכי נוח למצוא סיפורים וסנסציות, מה אם לא רשת האינטרנט היקרה.

הצפתי את האתר האויב של ישרא האמתפוזהאמ, בהודעות על ילדה קטנה וחמודה שמחפשת סיפור מעניין לסרט. ציינתי גם בתמימות שהילדה הזו לא מבקשת שום דבר חוץ ממישהו שיבוא וידבר, וחוץ מאיזה מאה עגול וחביב.

מסתבר, שהתמימות ששידרה ההודעה שלי משכה הרבה אנשים עם הרבה סיפורים מעניינים.

עם משיכה אינטרנטית שכזו, אני שוקלת לפצוח בג'וב פדופילי של הפצת הודעות תמימות ברחבי הרשת ולכידת זבי חוטם מנוזלים וחמודים במידה מגעילה כלשהי.

נשאר רק לפתח סימפטיה לילדים קטנים, מה שנראה כבעיה מרכזית בקריירת הפדופיליה שלי.

בכל מקרה, פנו אלי אנשים עם המון סיפורים, ואם קודם הייתי אבודה בריק של רעיונות, עכשיו יש לי יותר מידי רעיונות.

ומה השורשים הרוסים שלי היו אומרים על זה?

''נו... נאחוי''

חוץ מזה, אחרי שהתלוננתי בפוסט הקודם שכולם קיבלו מנילה ורק אני נשארתי מחוסרת מצומי צהלי. גם אני קיבלתי אחת, כרגיל בדיליי מסוים שנראה כבולט במיוחד בכל הקשור לשרות הדואר בשטחים.

זה בטח השחפצים שדוורים מסתובבים איתם, הם מקשים עליהם ללכת.

גם אני צהלתי כשראיתי את המעטפה עם הציור הילדותי שמיועד למתגייסים הצעירים, וגם אני הרגשתי את עולמי חרב ואת החשק שלי להתגייס נעלם כלא היה- רגע אחרי שראיתי את הכתוב במנילה.

המנילה הזאת כ''כ מאכזבת, שעצוב לי לחשוב על זה.

העניין המצחיק בכל הסיפור, שבעיני צהל היקר זו נחשבת מנילה טובה מאוד.

אני רק מנסה להיכנס לראש של הגוף הבלתי הגיוני הזה ולדמיין את עצמי בשלל התפקידים שהוצאו לי.

האישה כקשר''גית- קצינה היושבת וממציאה ראשי תיבות צהליים, מטופשים ובולטים בחוסר ההיגיון שבהם.

האישה כמשקית חילוץ והצלה- יוצאת למסע ארוך ומפרך כדי להציל חיילים מסוקסים בשדה קרב, אחרי שנייה מתייאשת וחוזרת לחדר הממוזג שלה. ''ועל הזין שלי כולם''.

האישה כסייעת לתלמידים בעלי ליקויי שמיעה- קודם לומדת איך מקללים בשפת הסימנים, ואז שולחת את כולם לקיבינימט.

האישה כמדריכת של''ח- יוצאת לטיול עם ילדים קטנים וחמודים, ואחרי כמה טיולים כאלה צצות להם גופות ברחבי ארץ ישראל היפה והפורחת.

האישה כמאבחנת מדעי התנהגות- לא צריכה קורסים ולא אבחונים, ההחלטה ברורה, כולם דפוקים ואני בסדר.

ובחיי שאין צורך להמשיך ולפרט על שאר התפקידים המטופשים שקיבלתי.

הקשר בין התפקידים הללו לביני-מקרי בלבד.

חוץ מזה קופת החולים עושה לי צרות צרורות, מעין מתנה ליום הולדת השמונה עשרה שהולך וקרב.

ואתם, אני מקווה שהתחלתם לחשוב על מילים סוחטות דמעות לברכות שתכתבו לי.

ושתהיה לכולנו שבת שלום.

האישה

ימי ראשון ושני עברו בטחינה מול מחשבים משוכללים מידי לראשי לא טכנולוגי. את גורל הציון המגן שלי בתקשורת הפקדתי בידי העורך היקר שלי, ועשיתי את מה שאני הכי טובה בו: לחלק הוראות.

מה יצא מזה? יומיים מתישים בחדר עריכה, וייאוש קל שהולך ומתחיל לבצבץ בנו. כלל אין לדבר שהעבודה בקושי מתקדמת, מתקדמת? ראו זאת כזוחלת....

היום הייתי צריכה לנסוע שוב לנתניה, אבל התוכניות התבטלו ברגע האחרון.

אחרי שהספקתי לקום ולהתקלח, לפני שהספקתי להחליט מה לובשים בחום הזה.

ברגשות מעורבים צנחתי אל מול המחשב ונתקעתי ברשת האינטרנט שעות על גבי שעות, בכל מיני אתרים שלא מועילים כלל להשכלה הכללית ורק מרחיבים את הקשרים הפיקטיביים שלנו באינטרנט.

זה מעין הרגל-שביתה-שביזות לאחרונה, להיתקע במחשב ולהגיד: כן, אני תכף קמה.

ולחזור על זה כמה שעות אחר כך, בידיעה ברורה שלא חסרים הדברים שצריכים להיעשות, ורשימת הספרים שזועקים לקריאה רק הולכת וגדלה.

אבל הי, סיימתי את החצוצרה בוואדי, זה סוג של השג, לא?

תהנהנו יפה בראש ותנו לי להרגיש טוב עם עצמי.

אחרי שנתקעתי מול המחשב ואמא הודיעה לי בחגיגיות שאין מזון בר אכילה בביתנו, החלטתי לקחת יוזמה ולהכין לי אורז עם רוטב כלשהו.

דבר קטן ששכחתי, הוא שאין לי מושג איך נראה אורז בתהליך שבין צורתו ההתחלתית לבין צורתו הסופית- בצלחת שלי.

אז שוב שעטתי על האינטרנט וחיפשתי מתכון, מצאתי משהו שנראה בר אכילה, וקדימה למטבח.

לסיכום אפשר לומר ששרפתי מגבת מטבח שאמא אהבה, השארתי אורז בכל רחבי הבית, בעיקר בפח, וישבתי לכרסם ופלות ותה חזק מול הטלוויזיה.

מסקנה: אני צריכה להתרחק מהמטבח או פשוט לקחת את עצמי בידיים וללמוד לבשל.

מעניין כמה עוד ארונות, מגבות וסירים ישרפו עד שאני אצליח להכין לעצמי ארוחה שתלך במלואה לקיבתי ולא לפח האשפה הקרוב לביתנו.

אבל כדי לא לספר לכם רק על מגרעותיי, אשוויץ בעובדה שקיבלתי ציון גבוהה למדי בבחינה הפסיכומטרית. ועל כך שמחתי נורא, למרות שנראה שחברי שמחו והתלהבו מציון זה יותר ממני, ולא הפסיקו לשבח את שכלי הנפלא.

ומה לי נותר לעשות אם לא לחייך בנימוס ולהבליג על משפטים כמו ''את לא טיפשה כמו שאת עושה את עצמך''.

 וככה כמה קטנות לסיום:

# אני פורחת כמו שקדייה והעונות המעבר האלה עושות לי עוול.

# מחר הופעה מגניבה של קובי המגניב, לוח מי שלא בא.

# אני זועמת על העובדה שכל חברי הנתנייתים קיבלו מנילות ואני לא.

# מחר שוב תל אביב, שוב צבא. צפו לפוסט מעניין

שלכם,

האישה.

שעשתה הסבת מקצוע לשקדייה.