אישה טיפשה מטבח מיטה

משהו כמו חודשיים עברו מאז שהתחלתי את הדיאטה המסודרת עם הדיאטנית שלי, וזה מרגיש הכי נכון והכי טוב בעולם. המרחק למשקל היעד הולך ומצטמצם, ואפילו ירדתי במידת המכנסיים שלי, סוג של פידבק חיובי. אחרי הכל המראה משקרת והמספרים לא.

כשהתחלתי את הדיאטה הכל היה קל ונעים, אכלתי לפי תפריט מסודר והתעמלתי כמו שצריך.

אפילו משפחת השמנים שנולדתי לתוכה למדה לקבל שבשביל הבת שלהם קונים קוטג' שלוש אחוז, לחם קל ויוגורט של אפס אחוז.

אפילו אמא הפסיקה להתלונן והתחילה להכין אוכל בריא יותר בבית, היא אף גיוונה בתפריטים נהדרים שלא גרמו לי להרגיש מקופחת על כל מאכל הג'אנק שאני אוהבת ובכל זאת הפסקתי לאכול.

עם החזרה לבית הספר מאז השביתה הארורה, התחיל להיות קצת קשה, וכאילו אין די בעובדה שאין כוח ואת הזמן להתעמל אחרי הלימודים, הנסיעות והעבודה. נראה שכל העולם ואחותו הבכורה החליטו לתת קפיצת ראש לצלחת שלי.

או יותר נכון לקופסאות המזון שאני סוחבת לבית ספר. וכמובן, כמו בכל חברת אנשים, לכולם יש תמיד מה להגיד.

אנשים שמגחכים, שצועקים עלי להפסיק עם זה, לאכול מה שבא לי ולהפריז בספורט, ובעיקר אלה שבכל יום זורקים ''איכס'' על כל מה שנכנס לי לפה.

מסתבר שכל אחד הפך למומחה בתזונה, וכולם מבינים הרבה יותר ממני ובטח שיותר מהדיאטנית שבמקרה עשתה תואר במקצוע.

אבל איכשהו למדתי להתעלם, בידיעה ברור שמתישהו אוכל להגיד להם יפה ''אמרתי לכם''.

ולחיך בזדוניות.

וחוץ מזה כמה פעמים אפשר לומר לאנשים, שממש לא נעים לך כשהם אומרים ''איכס'' על האוכל שלך.

***

התחלנו ללמוד חיבור בבית הספר, מקצוע שנראה כתמים ומבטיח מאה בקלות.

אך לא כך הדבר, המקצוע הארור הזה מצליח בכל פעם להפוך אותי לפצצת עצבים מתקתקת.

תיקחו כמה ילדים חכמים, תדחפו אותם לכיתה תחת ההגדרה ''כיתה מדעית'', תדחפו להם כמה מילים מפוצצות למוח כמו ''כדלקמן'', הושיבו אותם מול משימה בחיבור.

וקיבלתם את כל הפלצנים שלא הספיקו להגיע למערכת הארץ בגלל גילם הצעיר.

ואיך אפשר להתעלם מהנושאים הנדושים האלה ''אלימות בישראל'' הוו, הפתעתם אותי, באמת שלא ציפיתי למשהו מתחוכם יותר.

ואני, אחת שתמיד אהבה לכתוב, ותמיד היה לה סגנון שונה שאחרים שיבחו, כותבת חיבור ומקבלת הוראה לתקן אותו מהר.

ולמה זה? כי הוא לא תואם לכללי הכתיבה החיבורית.

כנראה שגם כתיבה הוא מקום עם כללים נוקשים, ובלי מילים כמו ''כדלקמן'' אתה לא שווה הרבה.

איכס.

פעם הבאה אני מגישה למורה חיבור עם מליון מילות פסיכומטרי, וחסר לה שהיא תגיד שזה נוגד את כללי הכתיבה.

***

אחרי הכתבה שלי בתקשורת שזכתה לביקורת נוקשה, והזכירה לי כמה שאני נוראית בלקבל ביקורת עלה בי הרצון לתת את כול כולי לסרט בגרות, להפציץ מול הבוחנים ומול המורים שמנחים אותי.

להראות להם, ואולי בעיקר לעצמי שאני מסוגלת להרבה יותר, שאני יכולה גם ליישם וללמוד מביקורת ולא רק להתעצבן עליה.

אז מצאתי נושא נורא חביב ומצחיק לסרט שלי, ואני מתכוונת ללכת איתו עד הסוף, ומול הסיפורים הקשים שחברי למגמה בוחרים להראות, אני אביא סוג של קריצה לצופים.

אז שיהיה לי בהצלחה?

זאת שהצטננה לה.

האישה.

מאז העדכון האחרון שלי עברו משהו כמו שלושה-עשר ימים תמימים. לאחת כמוני, שרגילה לעדכן בתדירות גבוהה ולכתוב שורות על גבי שורות במילים קטנות וצפופות, מוזרה התופעה של הבלוג השומם.

ועוד התחשב בעובדה שכ''כ הרבה דברים התחדשו להם מאז הפוסט האחרון.

במרכז ההתחדשויות כמובן החזרה לבית הספר, כן, מעייף, משביז, לחוץ והכל. אבל לצד כל המילים הכבדות האלה שרק מלכתוב אותן יש חשק גדול לפהק, יש גם המון שמחה וחיוכים על הפנים ובעיקר בלב.

ובאמת שכיף לי עם החברים שלי, ואני נהנת בבית ספר למרות הלחץ, העייפות והנסיעות.

אם בתחילת השנה הייתה הרגשה שלילית באוויר, והייתי עסוקה בלהצטער שלא עברתי בית ספר. אז כנראה שהשביתה עשתה משהו עם כולנו, שינתה משהו בכל אחד, וכ''כ  הרבה שינויים עברו עלי ספציפית שהאווירה הלא נעימה השתנתה לחלוטין. ואולי זאת אני שפשוט נחמד לה לבוא מחייכת לבית ספר, ולראות את כל האנשים הקרובים מחייכים גם כן.

מחמם את הלב בימים קרים שכאלה.

חוץ מללמוד, עברתי גם ללמד ילדים קטנים, ממש פתחתי עסק, בכל יום כמה שיעורים, כמה תלמידים וכסף לא רע בכלל. הקטנים האלה מצליחים להצחיק אותי, להרגיז אותי, להעציב אותי ולשמח אותי על ההצלחות שלהם. זאת שנה שלישית שאני עוסקת בללמד ילדים, וכמה שזה לוחץ את הזמן ולא משאיר הרבה מקום למנוחה באמצע השבוע, זה עושה לי טוב.

ובאמת שיש בזה הרבה יותר מההיבט הכספי.

כמו שאמרתי פעם להורים שלי בנושא: הצלחה שלהם, זאת הצלחה שלי.

לפעמים נראה שאני מאושרת יותר מהתלמידים עצמם כשהם מצליחים וכשאני רואה שהם מגיעים להישגים חדשים.

ומעבר ללימודים ולעבודה, יש כמובן את הצבא, שרק מהדק את הטבעת הבוץ הטובעני הזה שלו סביבי.

כולם מדברים על הארכת שנת הלימודים בגלל השביתה הארורה, ומדברים על דחיית גיוסים. אך ספק גדולי בידי שאכן יימצא החייל שיהיה על סף שחרור ויסכים להישאר עוד חודש/חודשיים עד שיכנס בשר חדש למערכת.

חייל שרוצה להשתחרר לא חושבת על השמיניסט שלא סיים את הבגרויות שלו בגלל שביתה ארורה שתקעה לו איבר מין באזור העכוז.  וזה לגיטימי לגמרי, ולא הוגן כלפי אותו חייל שמת לצאת לחופשי ולנסוע להודו ללעוס פטריות.

כרגע הגיוס שלי, אחרי הרבה שינויים רבים עומד על ה-14 ביולי, ובאמת תקווה רבה בידי שזה אכן ישתנה.

אומנם להתגייס הרבה אחרי סיום הלימודים זה לא נחמד במיוחד, אבל לצאת ממסגרת לחוצה אחת ולהיכנס למסגרת לחוצה נוספת בלי איזה חופש קצרצר ורווי בלאגן וחופש, זה בלתי אפשרי.

אז עד שאני אלבש זית, הצבא לא נותן לי לשכוח את היום המתקרב ומציף את תיבת הדואר שלי בספאם תוצרת צבא הגנה לישראל.

בין היתר מיונים לדוברות צהל (ותחזיקו לי אצבעות) ולקצונה.

חוץ מזה תחילת השנה האזרחית מתקרב לו בצעדי ענק, ומעבר לשלטי החוצות של הדתיים שמתנגדים לכל קול של גיל ושמחה באותו תאריך, אני רואה הרבה חגיגות קרבות.

אז אל תשכחו להיות גויים טובים ולחגוג סילבסטר עם עץ אשוח נוצץ וגיי במיוחד.

כי אם יש סיבה למסיבה למה לא לחגוג?

טפו, גויים. 

על האתר של דה מרקר קפה שמעתי לראשונה מדודה מלכה.

נכנסתי לפרופיל שלה והלכתי לאיבוד בתוך הסצנה שבדיוק התחילה לפרוח, אבל אם חושבים על זה, גם בישראבלוג הלכתי לאיבוד כשנרשמתי לראשונה.

ולפתוח בלוג היה גם משו אקסקלוסיבי בשבילי, אבל הצלחתי לפתוח אחד, ומאז עברתי  דירה פה בישרא שלוש פעמים, ובכלל אני כותבת וקוראת נאמנה כבר כמה שנים טובות.

אחר כך השם הנורא מתחכם הזה ''דה מרקר קפה'' קפץ שוב ושוב, פתאום אנשים נהרו לשם, וגם מימס, שגם אצלה אני קבוע, נרשמה לאתר והפכה לסלב בין לילה.

ואני תהיתי לעצמי, מתי קמצוץ האיכות של ישראבלוג תעזוב את הסצנה הזאת לחלוטין ותעבור למקום בוגר ומתחכם כמו דה מרקר קפה.

ובאמת שהתקשתי להבין, מה הם מוצאים במקום הזה, כמו מייספייס מתורגם, עם טוויסט קטן. אבל ממש קטן.

אבל הנה נכנעתי ללחץ החברתי, ונרשמתי גם כן.

אפשר לומר שאפילו התאהבתי בפוץ המבוגר הזה, וכמעט זנחתי את ישרא הנער החסון.

אבל בנתיים אני פה ושם, שם ופה, מדלגת מסצנה לסצנה.

לא יודעת אם להשתלב או להתבלט בכוונה.

סוג של צומי לא החלטי שכזה.

פה ושם.

שם ופה.

אבל אם בכל זאת מעניין אתכם להציץ.

הנה אני שם.

אבל מוקדם להיכנס לפאניקה, גם מפה עוד לא התפנתי סופית.

שיהיה לכם סוף שבוע נהדר.

תלמידים, נצלו אותו לסתלבט אחרון.

יום חמישי בית ספר.

האישה.