אישה טיפשה מטבח מיטה

השבוע הזה של לא להיות בצבא עשה לי טוב, אני מריחה יותר ויותר את הסוף המתקרב, את השחרור שלי. את תום שלושת השנים המעיקות שלי בצהל.

הרגשתי בימים האחרונים קצת כמו ילדה בחופש הגדול, קראתי ספרים, ראיתי סרטים, התמקדתי בכתיבה, בלעשות דברים שאני אוהבת. להנות מהלבד, מהשקט הנפשי שלי.

אבל יותר מכל הייתי רוצה להיות עכשיו בחול אי שם באחת ממדינות אירופה הקרה.

 לגור בדירת שני חדרים קטנה, עם גג אדום ומרפסת פתוחה שמשקיפה על עיר עמוסה באנשים עסוקים.

לקום בבוקר, לשתות קפה ולשקוע בכתיבה. לכתוב על מקומות יפים יותר, מכוערים יותר, להמיר את כל הסיפורים שיש לי לספר למילים, משפטים, ספרים.

אולי יום אחד, אחרי הרבה הרבה שלבים חשובים בחיים אוכל לעסוק רק בזה, להתפרנס מכתיבה, מדמיונות.

ואם לא באירופה אז גם בארץ זה בסדר.

עם אמריקה אני גם אחיה, מבטיחה.

ואגב כתיבה.

הגעתי למסקנה שאני פשוט לא יודעת לתאר.

בספרים שאני קוראת אני כל כך שקועה בלדמיין את כל מה שמספרים, שאני מתעלמת לחלוטין מהתיאורים של הנוף, הדמויות, האווירה, הרגשות. וכשאני מתחילה לכתוב, אני כל כך להוטה לספר את הסיפור שלי, שאני לא עוצרת לרגע לחשוב.

שאולי הקורא שלי לא רואים את הדברים כפי שאני רואה אותם.

מזל שיש לי את בן זוגי האהוב, שיכול לגשת לזה מנקודת מבט שונה לחלוטין ולתת לי המלצות וטיפים.

אני אוהבת ביקורת בונה, זה מביא לי עוד רעיונות שלא חשבתי עליהם.

מעמיד את כל מה שכתבתי באור שונה לחלוטין ומעלה שאלות ותהיות חדשות.

החלטתי שאת השנה הזו אני רוצה להקדיש לכתיבה, שנה וקצת. מהרגע שאשתחרר ועד הרגע בו אתחיל ללמוד באוקטובר 2012.

כמובן שיש המון תוכניות בדרך, לעבוד בעבודות מזדמנות, לעשות פסיכומטרי, לעבור דירה, לנוח נפשית מהמערכת הצבאית הזאת שעייפה אותי קצת מהחיים.

אבל אני רוצה בעיקר לכתוב, אני רוצה לפרסם ספר, אני רוצה להביא את הרעיונות שיש לי בראש למשהו ממשי, מוחשי.

דמיינו לכם עכשיו את הסצנה הבאה,

אני יושבת המומה, מכסה את פי הפעור בכף ידי ואחרי כמה דקות של קיפאון, מתחילה לחבוט בעצבים במקלדת, לאחר מכן בראשי ולמלמל ''טיפשה.. טיפשה.. טיפשה...''

מוכר לכם? ככה מתנהג אדם הנתקף בזעם לאחר שהוא ישב שעה, ניסה למצוא מילים מתוחכמות ומשפטים נורא שנונים כדי לכתוב פוסט לבלוג שלו. ואז בשלבי העריכה פשוט סגר לעצמו את חלון העריכה.

ללא שמירה וללא רחמים.

מה בסה''כ רציתי?

לכתוב פוסט? לספר על שבוע הספר? להראות קצת סימני חיים בסביבה הטכנולוגית המטופשת הזאת?

אוף.

מחדש...

שבוע הספר הוא שבוע קשה למדף הספרים של, לארון הבגדים שלי ולחדר כולו.

אני פשוט אוהבת ספרים, אני אוהבת לקנות ואני אוהבת לקרוא. זה משתלב יפה ביחד.

אני אוהבת לקנות ספרים יותר מבגדים ולקים, ואני קונה הרבה משניהם יחד.

בשנה שעברה אני לא חושבת שפקדתי את שבוע הספר מסיבות כאלה ואחרות (לא משהו שמנע ממני לפקוד על בסיס קבוע את חנויות הספרים הפזורות בקניונים) כנראה שזו הסיבה היחידה שנכנסתי לכזה אטרף של קנייה.

קשה לי לעמוד מול דוכן שמציעה לי ''ארבעה ספרים במאה'' ולקנות ממנו רק שניים.

נכון, אני לא צרכנית נבונה ואני צורכת כמויות מיותרות מכל דבר, ובכל זאת הידיעה הזאת לא מונעת ממני לקנות פה כמה ספרים כדי להשלים לרבעיה ובדוכן הבא לקנות כמה כדי להשלים לשלשה.

בסופו של דבר יצאתי עם שקיות עמוסות בשמונה ספרים, שדדתי את בן זוגי (שחזר מתוסכל ועמוס ספרים אף הוא) בעוד כשלושה, ויחד עם אלה שכבר חיכו לי על המדף בבית יש לי כיום בסה''כ עשרים ושלושה ספרים חדשים שמחכים רק לי.

האם אני משוגעת? ייתכן.

האם אני חנונית? ללא ספק.

אני אוהבת להיות חנונית מהדור הישן, אני לא יכולה לסבול ובעיקר לא יכולה להבין את כל הטכנולוגיות שבאות להחליף את הספר. לא יכולה לקרוא בפלאפון שלי ולא מנהלת ספריית קריאה טכנולוגית.

הפרט הטכנולוגי היחיד שמשותף לי ולחווית הקריאה של פעם, זה רשימת הספרים שמחכים לי לקריאה,  אותה אני מנהלת בפלאפון האהוב שלי.

וזה בעיקר על מנת למנוע בלבול ולקנות ספרים זהים פעמיים (כן... זה כבר קרה לי)

אני אוהבת לדפדף, אוהבת להריח את ריח הספר החדש, אוהבת לקרוא במיטה ולהתהפך עשרות פעמים מהבטן לגב והגב לבטן רק כי הידיים מתעייפות. ועם כל המרמור על הוצאות הספרים בארץ ועל הצרכן הישראלי הבור, אני מוכנה לשלם על החוויה הזאת מכירים מופקעים.

אני אוהבת להתלהב ולחלוק חוויות עם אנשים שקוראים ספרים, אני אוהבת לקרא המלצות בעיתונים, אתרים וכל מקום אחר. אני אוהבת לבחון את אמינות המוכר בדוכן ו/או בחנות הספרים ע''י שאילת שאלות בנוגע לדעתו על ספרים שאהבתי יותר או פחות.

אני בעיקר לא יכולה לסבול בורות של אנשים שלא מבינים את התלהבותי מקריאה, ומעדיפים לשחק אנגרי בירדס ברכבת (ואני מאוד אוהבת את המשחק המטופש הזה) ומאנשים שמרימים גבה ומצחקקים כשאני חוזרת מאושרת משבוע הספר.

כן, למרות המסחור, למרות הלחץ והמחירים שלא באמת זולים, נהנתי.

אולי כי לכל זה הוסיף בן זוגי האהוב, שלקח אותי אחרי השיטוט המתיש בדוכני הספרים לאכול סושי משובך במסעדת אונמי (ת''א).

לסיכום אקדיש לכם שורה שאני לא מפסיקה מלהריץ בראשי, מתוך ספר מדהים שאני קוראת עכשיו,

משחקו של המלאך- קרלוס רואיס סאפון:

''הטיפשות היא מחלה חשוכת מרפא''.

ועל מה אתם ממליצים?

אני מתצלת על חוסר היכולת שלי להתחייב, אני פשוט לא טובה בזה במיוחד.

חוץ ממחויבות שלי כלפי הבן זוג שלי, כלפי הפלאפון שלי (סתם כי הוא משמש תחליף טכנולוגי לכלב), לעצמי ולהורים שלי (כי פשוט חייבים) אני פשוט לא טובה מבמחויבויות.

אולי זה קשור לעובדה שאני פשוט משתעממת בקלות, אני משתעממת מאנשים, מאירועים, מאוכל, מסיטואציות ופשוט מהכל.

זאת הסיבה שהנוכחות שלי בבלוג הזה היא כמו רוח רפאים, באה, משאירה חורבן ועוזבת.

באמת שאני רוצה לכתוב ולהוציא את כל המרמור הרב שיש לי על העולם, אבל אני פשוט איכשהו לא מגיעה לזה.

רגע של חוסר ריכוז:

אני לא מפסיקה לחשוב על כמה הכיסא והשולחן של הבן זוג שלי לא נוחים לעבודה, וביחד עם הלפטופ אני מנסה לנדוד ברחבי החדר למצוא פינת ישיבה נוחה.

 אז מה עבר עליי לאחרונה? אני חושבת שהדבר הכי מחולל שקרה לי זה ששדדו אותי . והשאירו אותי ערומה לחלוטין כלכלית וטכנולוגית.

אז איך זה קרה? אני והחבר ניצלנו את יום ראשון של ערב פסח (ב) שסוף סוף היה חמים ונעים יחסית לסוף חודש אפריל והחלטנו שאנחנו הולכים לתפוס שכבת צבע ראשונה בים. כמובן שהשארתי את התיק שלי, מלא בשלל באוטו (הרי ידוע שגונבים בים..)

וברוב חוכמתי קברתי אותו מתחת לכמה שמיכות במושב האחורי.

מכירים את ההכחשה של ''לי זה לא יקרה?''.

אז לי זה כן קרה.

חזרנו אחרי כמה שעות לרכב, אחרי שכל הדרך הייתי נורא מרוצה מתגובות של הסובבים לבגד ים החדש שלי.

ופשוט לא מצאתי את התיק, בלי חלון שבור, שום דבר שחסר, רק התיק.

לאחר מכן במשטרה התגלה כי אכן פרצו בעזרת מברג את הרכב (ותודה ליצרני שברולט) ופשוט גנבו לי את התיק, עם שני טלפונים, משקפי שמש שלורסצ'ה, משקפי ראיה וארנק מלא שכלל כסף, כרטיסי אשראי, רישיון נהיגה, ת.ז וכו וכו.

לקח לי מעל חודש לשחזר את הכל.

על המירס הצבאי נשפטתי, על הפלאפון האזרחי רבתי עם סלקום ועברתי לאורנג והתחדשתי בסמסונג גלקסי S

תז ורישיון נהיגה השלמתי אחרי תלאות ביוקרטיות של מדינת ישראל, מדינת ההגיון השולט (לא באמת)

ובעיקר נגרמה לי הרבה עוגמת נפש שהסובבים אותי פשוט לא הבינו.

היום אני בעיקר נהנת מכל החידושים שבאו בעקבות הגניבה, צוחקת על הסיטואציה הרבה.

יודעת שרק לי דברים כאלה קורים.

עוד דקה דקה של חוסר ריכוז:

אז הכסא לא נוח, המיטה לא נוחה, הספא לא נוחה.

איך מתרגלים לעבוד עם לפטופ וחדר לא נוח בעליל?

אולי אני זקנה מידי למחשבים שהם לא מקובעים למקום אחד.

אני מפגרת טכנולוגית.

שיהיה לכם סוף שבוע נהדר,

חג שמח, צום קל

ניפגש בשמחות

וכו וכו וכו