(כותרת) הקדמה קצרה ופרק 5 !!
אוקיי חבר'ה דבר ראשון - פה טולייייייי...
היום אני אכתוב את הפרק.. =] (מקווה שתהנו מהפרק כי עבדתי עליו הרבה)
אבל לפני זה רציתי להגיד משהו קטן לעומר - מאמי שלי,
הילדה הכי הכי בעולם !! מזל"טים עד פלוטו ובחזרה !!
שיהיה לך רק כיף בחיים ותמשיכי להיות ילדה מדהימה כמו שאת !!
שתחיי עד 999,999,999,999,999,999,999,999,999,999,999,999,999
אז I Love U 4 Ever !! מטולה... והנה הפרק שכתבתי -
פרק 5 - הטיסה
לא האמנתי... את הטיסה הזו בחיים לא אשכח... זה היה מלפני מלא
זמן ועדיין עצוב לי לחשוב על זה... הבושה... העלבון... הכאב...
תמיד אמרתי "זה לא ייקרה לי, פשוט אין סיכוי" אבל זה קרה...
כדי שתבינו את העניין - צריך לחזור בזמן ליום אחד לפני... יום
שלישי ה- 11.7 . נפרדתי מכל המשפחה והלכתי... האוטובוס היה בחוץ
בשעה 21:30... נסענו לשדה תעופה בן-גוריון בת"א והגענו ב- 22:00.
הטיסה שלנו הייתה בחצות... הגענו לשם שעתיים לפני הטיסה... כל הילדים בחוג ציור התרגשו נורא !! כולנו חשבנו 'יש איזה כיף !! טסים לצרפת !!' גם אני חשבתי כך... בהתחלה...
היינו אמורים להגיע לצרפת ב-5 בבוקר כי זה 5 שעות טיסה... בואו נקפוץ ישר להמראה... (יום רביעי 12.7 שעה:00:01) ישבתי ליד לילך וליאור... 2 חברות שלי מהחוג... עשינו צחוקים בהתחלה ואז כולנו נשפכנו... התעוררתי בערך ב-3 ככה כי הייתי חייבת להשתין... כמעט כל האנשים במטוס ישנו... האנשים שאני הכרתי שלא ישנו היו 3 בנים והמורה שלנו... אז רציתי ללכת לעשות פיפי אבל אני די בפאניקה אם אני נועלת את הדלת של השירותים כי אני פוחדת להיתקע... אבל לא יכולתי להעיר את הבנות כדי שיישמרו לי... ולא הייתי מבקשת מאיזה בן... אז הלכתי למורה...
אמרתי: "אני חייבת ללכת לשירותים ואני לא נועלת... אתה יכול בבקשה לבוא לשמור לי??"
והוא ענה לי בקול מאושר ועם זאת ערמומי "בטח מתוקה - בשבילך
הכל אעשה" ... נבהלתי קצת אבל התעלמתי... הלכנו ביחד ונכנסתי לתא... כעבור כמה שניות אני שומעת חריקה של הדלת... ואני רואה את המורה נכנס לי באמצע !!
התקפלתי על עצמי כדי שלא אראה את הדברים החשובים (אהמ...)
ואמרתי לו בקול מאוד מבויש ועם זאת כועס : "תצא מפה!! אל תסתכל !!"
אבל הוא לא הקשיב... הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת בעדינות כדי
שאף-אחד לא יישמע... הוא שם את ידו על פי ואמר : "אוי, לנה קטנה שלי - ממזמן רציתי לעשות זאת, ועכשיו נראתה לי הזדמנות מצוינת..." הוא הוריד את הבגדים שלי ואת שלו... ואתם בטח מתארים מה הוא עשה אז... הוא אנס אותי ואני לא אשכח את זה בחיים!!
כל הזמן הזה אני בכיתי ובכיתי... הייתי בהלם... כמובן שניסיתי להיאבק בהתחלה אבל זה לא עזר... הוא נאבק בחזרה וזה רק כאב לי עוד יותר.דיממתי.חשבתי לעצמי 'זהו!! אני מתה - או לפחות אני מקווה שאני מתה!!' לאחר שהצלחתי לנשוך לו את היד שהייתה על הפה שלי הוא אמר : "אני מבין שאת מכאיבה לי כדי להדגים לי שאת רוצה יותר חזק ויותר כואב... הנה תקבלי" ועכשיו הוא ממש הכאיב לי והתעלפתי. כעבור 15 דקות אני מתעוררת ורואה אותו ממשיך להתענג לעשות מעשים אסורים!! ניסיתי לצרוח אבל כל מה שיצא לי מהגרון הייתה לחישה. משתי סיבות -
א) הייתי בהלם ולא הצלחתי לצעוק
ב) כמו שאמרתי מקודם - היד שלו חסמה את פי...
לאחר שהוא סיים את המעשה המתעב הזה הוא אמר לי:
"עכשיו אני מרגיש טוב! בפעם הראשונה שראיתי אותך חשבתי על מה שאני אעשה לך כשתהיה לי הזדמנות! והנה, חלומי התגשם סוף-סוף!"
הרגשתי עלבון, תיעוב, שנאה, כעס, כאב , רטיבות. (בגלל הדם)
אבל הכי מכל הרגשתי - בושה. בושה ענקית שהציפה אותי עד לגרון!
"תתלבשי ותחכי כמה שניות אחרי שאני אצא כדי שלא יחשדו בכלום
ורק אז תצאי את. ואם אני מגלה שסיפרת את זה למישהו - אני אעשה לך את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם! מובן?"
הנהנתי עם הראש... לא הייתה לי ברירה...
כל העניין הדוחה הזה נמשך כחצי שעה בערך...
הוא יצא ואני חיכיתי כמה שניות ואז יצאתי. חזרנו למקומות.
לילך הייתה ערה. שאלתי אותה : "מתי את קמת?"
"לפני 10 דקות בערך, איפה היית??"
"אני?? אממ... אני הייתי בשירותים... תור ארוך היה."
לילך הסתכלה על השירותים ואמרה: "אני לא רואה שום תור..."
"אה,כן-בטוח שאת לא רואה כי אני הייתי אחרונה..." אמרתי.
לילך בחנה אותי ואמרה: את נראית חיוורת וכאילו הרגע ראית מישהו נרצח, תגידי את בסדר?"
"כן בטח... פשוט טיסות קצת מפחידות אותי" (שיקרתי)
"ולמה המורה חזר כמה שניות לפנייך?" היא שאלה.
"לא יודעת - מה אני כ"כ מתעניינת בו שאני עוקבת אחריו?
ומה זה עם כל השאלות האלו ?! אנחנו לא בחקירה!" אמרתי.
"טוב,טוב - אני לא אשאל!" היא אמרה...
הסתכלתי לעבר החלון והרגשתי כ"כ טמאה, מלוכלכת, מבוישת,
מזועזעת, כועסת, עצובה ומתועבת. קיוויתי כל הזמן שאף ילדה בעולם לא תצטרך לעבור את מה שאני עברתי.
הסתכלתי על המורה וראיתי אותו מסתכל עליי במבט חולמני וסקסי למדי.
סובבתי את הראש מיד - לא יכולתי לראות אותו... הוא החליא אותי!
נחתנו בצרפת... היא הייתה יפהפייה!! אבל לא חייכתי,לא צחקתי,לא דיברתי - לא כלום ! רק חשבתי וחשבתי וחשבתי כל הזמן...
התמונות לא נמחקו לי מהראש. רציתי פשוט להגיע הביתה, לתת
לאמא חיבוק גדול ולספר לה הכל. אך לצערי חיכו לי עוד 6 ימים של סבל בצרפת. הגענו לאכסניה. הייתי בחדר עם מי שרציתי - לילך וליאור... ליאור שאלה אותי:"לנה?למה לא הוצאת מילה כל היום? קרה משהו??" "לא לא מה פתאום?! הכל בסדר ! אני פשוט מסתכלת על צרפת היפה!" אמרתי.
"אה.אוקיי - כי חששתי שקרה לך משהו, כי לילך אמרה לי שמשהו איתך היום לא כל-כך לא טו..." והיא נצרה את לשונה בבהלה-
כי היא אמרה משהו שהיא לא הייתה אמורה להגיד. אבל לא עניתי. רק הלכתי למיטה, שכבתי, התכסיתי בשמיכה והסתכלתי על התקרה.
לילך נכנסה לחדר ואמרה: "אני גמורה..." ליאור אמרה: "גם אני - בואו נלך לישון!" בזמן שהן התארגנו לשינה אני לא אמרתי כלום וסתם שכבתי.
כל הלילה חשבתי על המקרה. לא הצלחתי להירדם.
המקרה הזה שינה אותי לתמיד. בחיים לא אהיה אותו הדבר. אני תמיד אזכור ולא אשכח את הטיסה הזו - הטיסה בה נאנסתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: