לפני המשך הפרק רציתי להגיד תודה רבה לטולי שרשמה את הפוסט הקודם והמוצלח מאוד....=)
כל צרפת הייתי בגועל מעצמי... לא ידעתי מה לעשות... אף פעם לא נישארתי לבד... תמיד הייתי עם אחת הבנות. פחדתי, פחדתי שזה יקרה עוד פעם. בלילות היה לי קשה להירדם חשבתי לעצמי "להתאבד? לא להתאבד? איך אני אמשיך לחיות ככה? עם כל הגועל והזוהמה?" שהגעתי הביתה הבאתי לאמא חיבוק עצום ואז לאבא, נכנסתי לחדר והתנוסס בחדרי של ענק שהיה רשום בו " ברוכים הבאים הביתה" אבל אפילו זה לא הצליח לעודד אותי. יום למחרת לא אכלתי כלום! לא ידעתי לא הייתי רעבה כניראה, שאני בדיכאון לעומת כל האנשים אני אוכלת פחות. יום אחרי זה גם, לא אכלתי כלום. במשך שבועיים וחצי שלא תיקשרתי ולא יצאתי מהבית בכלל ירדתי 7 קילו.תמיד שהתקשרו אלי ביקשתי מאמא להגיד שאני לא יכולה לדבר, קיבלתי אסאמסים מנועה בעיקר שכתבה לי "חזרת מצרפת לא שמה על אף האחד אה? לא מתקשרת לא עונה, לא כותבת!!! לכי תחפשי תחברים שלך ידוחה אחת!" הייתי פגועה מכולם. אמא ראתה שאני לא אוכלת ולא יוצאת מהמיטה, והיתרגזה גם היא "מה את משחקת אותה? מה יש לך " את בכלל לא מנסה להבין מה יש לי! " אז מה? ממה? מה ? מה יש לך? מה כל כך נורא? שאת לא מוכנה לא לאכול לא לצאת מהבית לא לדבר! עד שסוף סוף יש לחתיכת נפל כמוך חברים???" אוי מי גאד!!! היא אמא שלי לא? "אני מצטערת לנה, היא שכבה במיטה חיבקה אותי ובכתה יחד איתי. "את יודעת שקשה לי נכון? לפעמים הטיפול בלורה לא קל בכלל... אני נשברת מזה כל יום, אם רק הייתי עושה לפני זה... אולי זה יהפוך אותי לאמא איומה אבל הייתי מפילה אותה." חיבקתי אותה בחזרהה" אני יודעת אמא" לורה זו אחותי... יש לה מגבלויות קשות... יש אנשים שמכנים תמגבלויות האלה כמפגר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: