"פאק," חשבתי לעצמי איך נהרסו לי 12 שנים מהחיים בשניות, בלי שיהיה לי מה לעשות עם זה בכלל. גם הדברים שהיו אמורים להיות טובים ונפלאים הפוצצו לי.
1. הייתי חנונית פשוט הילדת כאפות של כולם
2. הפסקתי להיות חנונית אבל הזנחתי את החברות שלי לטובת חבורת מקובלים
3. ביציאה ראשונה של נפגעתי בפיגוע
4.הייתי אמורה לטוס לצרפת, הייתי אמורה... טסתי. פשוט באותה טיסה קרה מה שקרה
5. בעקבות הרצח (מבחינתי) שהיה בטיסה היתדרדרתי לאנורקסיה... עד מתי?
אני רק מקווה שחוץ מנעה ומשילת אף אחד לא יודע על מה שיש לאחותי.
אתם בכלל מתארים לעצמכם איך זה לחיות את החיים שלי? אתם מתארים לעצמכם עד כמה זה נוראי לקום בבוקר העם הרגשה שנאנסת? עד כמה זה נוראי לקום בבוקר ולדעת שאין לך אחות קטנה שאפשר לשחק איתה, ללכת איתה לקניון, לישון איתה במיטה שהיא מפחדת. לי אין את זה! ולעולם לא היה, ולעולם לא יהיה... אמא ואבא לא רוצים לקחת סיכון אחרי לורה. התקשרתי למור..לא ידעתי למה... סתם, נעה ושילת שונאות אותי, אמא היא לא מהאימהות הכיפיות האלה שאפשר לדבר איתן... אז מי עוד יש לי חוץ מאלה?
"הלו"
"היי מור זאת לנה..."
"לנה היי מה נישמע?"
לא משהו..."
מה אני מטומטמת מה אני מביאה לאחרים לרחם עלי?
"תוכלי אולי לבוא אלי?"
"אמ... סבבה מתי את רוצה שאני יגיע?"
"חמש זה בסדר אה ו... מור? אני אוהבת אותך!"
"לנה את בטוחה שהכל בסדר? את לא נישמעת כל כך טוב..."
"לא... הכל לא בסדר... אני יספר לך הכל שתגיעי אלי... אני חייבת לדבר איתך..."
התחלתי לבכות בעצם... מה אני עושה?? מה עם לורה בזמן הזה??
"לנה? מה יש לך? מה את במחזור או משהו? את רוצה שאני יגיע עכשיו?"
"לא יודעת... כן..."
"טוב חמודה אני יוצאת..."
______________________________________________________________________
אחרי שמור הגיעה ודיברנו... דיברת איתה וסיפרת לה הכל! הכל הכל הכל בלי יוצא מן הכלל... בכיתי לה... היא כבר שמה לב שמשהו לא בסדר, אמא שלי כל כך שמחה שבאה אלי חברה אז היא הביאה מלא ממתקים ושתיה... מה שבדרך כלל היא לא עושה ומור שמה לב ש... אני פשוט לא אוכלת כלום! ו... לא היה קשה לשים לב שרזיתי...
כמעט כל השיחה מור ניסה לשכנע אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי וחשבתי על זה ואמרתי לה...
"מור, אני לא יכולה לספר לאמא שלי את זה..."
"למה?"
"איך היא תתמודד עם זה? איך היא תתמודד עם העובדה שבת אחת שלה עם מגבלות ובת אחרת שלה אנורקסית ואנאנסה?"
אני מור ואמא ישבנו בסלון. אני לא הוצאתי מילה. מור אמרה את הכל! אמא שלי ביינתים בכתה כאילו נרצחתי. אחרי שאמא שלי הודתה למור וחיבקה אותי חזק חזק. אמא שלי התקשרה לאבא וביקשה ממנו לבוא לשמור על לורה. אבא הגיעה ואמא הסיעה את מור הביתה ולקחה אותי לתחנת המשטרה. חיכינו שם במשך שלוש שעות עד שפנו אלינו. אמא שלי סיפרה הכלה ואני דיברתי גם אבל בקושי הייתי בעניין הזה חייבת לדבר אחרי ערב ארוך במישטרה חזרנו הביתה. עשיתי עם אמא הסכם שאם מצב האוכל לא השתפר היא תיקח אותי לתזונאית ושם ימררו לי את החיים כי יש לי בנאדם על הווריד וכל היום ידחוף לי אוכל אז עדיף שאני יעשה את זה לבד. עבר שבוע. אפילו שבועיים אמא וויתרה למרות שירדתי עכשיו אני שוקלת 26 קילו. עבר גם חודש זימנו את המורה לציור לחקירה ובייינתים גם היה את המשפט הראשון היה קשה... איך אני ימצא להם הוחכה שזה נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: