להתעורר אל תוך הבקרים העכורים שמתחילים שגרה יום-יומית לא מתישה ולא מספקת.
מזג האוויר אינו ראוי לתיאור, הנוף אינו ראוי לתיאור. גם לא ריח הקפה או הבלאגן או ערימות הארגזים.
אפילו ערימות הספרים שהצטברו ונעזבו בחוסר רצון מוחלט - אינן ראויות לתיאור.
אני צריכה להתקלח, לגהץ את החולצה הלבנה ולקבע את שפתיי בצורת חיוך חם ואמיתי, לפני שאני הולכת לעבודה.
אני צריכה להתיישב, מרוכזת, ולפתור עמודים על גבי עמודים של תרגילים בשביל הפסיכומטרי.
אני צריכה לבדוק מה עם כרטיס האוטובוס ומה עם המבחנים בערבית ואיך מתמודדים איתם אחרי לילה חסר שינה
אני רוצה - שום דבר.
תמונה II
בית הקולנוע הישן והיחיד שעומד על תילו ברדיוס של כמה עשרות אם לא מאות קילומטרים, אחד האולמות הקטנים, בלי הנברשות ובלי ריפוד המושבים האדום
ובלי תאים, למיוחדים בלבד, בצדי האולם. המסך מרעיף עלינו אור כחלחל שעוצמתו משתנה עם התמונה, והמסך עצמו מלא בדמויות שטוחות ועלילה חסרת מתוכן (ובכל זאת צחקת), בדיוק מה שהיינו צריכים באותו הערב. השיער שלי, תלתלים-תלתלים, בטח נראה יפה באור הכחלחל הזה. אתה כולך נראית יפה באור הכחלחל הזה. היכן הידיים שלך כשאני מתגעגעת אליהן, היכן השפתיים.
השאפתנות של השיחות של פעם איננה עוד, וראה מה קרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Cosmic Latte