כל יום ויום בשבוע נצבע בצבעים שונים, במלודיות שונות, בהרגשה אחרת. כשמושג הזמן הולך לך לאיבוד, השבוע הופך למקשה רבגונית אחת.
היו לי חודשיים של שגרה יומיומית כמעט-כמו-של-גדולים, אחרי למעלה מחודשיים של יומיום מפוזר וכאוטי.
ארבעת הימים האחרונים, לעומת זאת, היו מפוזרים עוד יותר.
פסטיבל הג'אז, זו השנה השלישית ברציפות (אחרי שנה אחת שבה הייתי באותו שבוע בלונדון, ובשנה לפניה - ג'אז גם), הזכיר לי את הטיול השנתי האחרון.
פסטיבל הג'אז והימים שעטפו אותו היו כמו גרסה ידידותית למשתמש של אותו הטיול, כל כך ידידותית שבא לבכות.
במופעים שבאמת הייתי מרוכזת במשהו שהוא לא מראה השיער שלי או היושבים מצדדי או מראה השיער שלי בעיני היושבים מצדדי, מאוד נהניתי, וכן מהחברה הנעימה והמצחיקה יותר. גם הבקרים שלמחרת היום לא היו רעים במיוחד - בֵראשון פסיכומטרי, בשני יקירותיי, בשלישי משימת קישוט מטורפת ואחריה טונות של טיפקס דמיוני למחיקה היעילה ביותר, ברביעי אני פה (וצריכה בכלל ללמוד). אבל חוץ מכל אלו
העולם מרגיש כמו אסלה שלחצו על כפתור הורדת המים שלה. מערבולותמערבולותמערבולות לפני שהכל משתתק.
כשזה נמאס
זה באמת באמת נמאס.
-
יש לי המון מספרים חדשים, מעט מאוד מחשבות חדשות,
ויותר מדי ספרים של "לחמן" על שולחן הכתיבה. יותר מכך, יותר מדי עמודים בספרים האלו של "לחמן" שאני צריכה ללכת ולמלא
ועוד 38% מהמילים שצריך ללמוד.
או.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Cosmic Latte