Once a lable is on something

 

יש דת חדשה במדינת ישראל של שנת 2007. הסמל שלה הוא מגן דוד ובתוכו חרב עטופה בעלה של זית, כתבי הקודש משובצים בקיצורים וראשי תיבות בלי סוף, הכוהן הראשי הוא הרמטכ"ל.  בתי הכנסת שלה מפוזרים ברחבי הארץ (חלקם סגורים, חלקם פתוחים, חלקם סודיים במיוחד), ומכסים ביסודיות את האוויר, הים והיבשה.  יש לה גם שם נפוץ בפי אזרחי מדינת ישראל, צה"ל. 

 

דת חזקה ומאיימת במיוחד, היא אחת הגורמים הבודדים שיכולים לחדור לכל רובדי החברה ולנסות להשפיע עליהם ולהטמיע בהם את ערכיה. צריך להגיע לרמה גבוהה מאוד של פנאטיות כדי לצאת, עם תפיסה דוגמאטית בידיים ונקודת מבט צרה כמו חוט תפירה, ולירות ביקורת כלפי בני אדם, מבלי לשים לב שכל ערכי היסוד שעליהם התבססתם – נרמסו ונשברו לרסיסים.

 

צבא ההגנה לישראל נועד להגן על אזרחי המדינה. להגן על הזכויות שלהם כאזרחים במדינה דמוקרטית, כאזרחים בעלי רשימה ארוכה של חובות וחירויות. בינן – חופש הביטוי. עם זאת, בימים האחרונים, כל הניסיונות המגוחכים למנוע השתתפות של אמנים שלא שירתו בצה"ל במופעים ציבוריים, נראה כאילו מישהו בדרגים הגבוהים מפספס לגמרי את המטרה שלו. אם זו לא פגיעה בחופש הביטוי, אמרו לי מה כן.

הדוד סטאלין לא היסס להרוג על ימין ועל שמאל אמנים, סופרים בעיקר, שלא כתבו את הדברים שהוא רצה לקרוא, או שכתבו את הדברים שהוא מאוד לא רצה לקרוא, או סתם – לא היו קומוניסטים אמיתיים. זאת תוך התעלמות מוחלטת מעניין הציבור או מכישרון הכתיבה של המחוסלים (ויותר מזה – מחוסר כשרון הכתיבה של אלו שזכו להישאר בין החיים). אז לישראל חסון יש שפם, בסדר, אבל עד שם? המרחק (אמור להיות) שמיים וארץ.

 

הוא טוען, ואיתו אלפים מסכימים שסלבריטאים שהשתמטו הופכים למודל חיקוי לנוער ותורמים תרומה מכרעת לתופעת ההשתמטות. בתור אחת מאותם בני נוער, אני באמת סבורה שלאיכות הירודה של האנשים שנמצאים בעמדות מפתח במדינה הזאת, לרשימה האינסופית של פרשיות השחיתות בקרב האנשים האלו ולפעולות הצבאיות הלא מובנות, המוגזמות והתוקפניות שהמדינה לעתים נוקטת – יש השפעה גדולה בהרבה על תופעת ההשתמטות מאשר להופעה של בחור מוכשר שהעדיף לעסוק בתחום האהוב עליו במקום לרבוץ במשך כמה שנים, לבוש מדים, בחוסר מעש. מקסימום שמירות. 

אם האמנים האלו היו משרתים בצבא, בתור שקמיסטים, הם היו מהווים דוגמה טובה יותר למוחות הצעירים של מדינת ישראל? לא. הדבר היחיד שהם היו מעודדים זה לוותר על מה שאתה מאמין בו ואוהב, להיכנע לדרישות של החברה ולזרוק את הכישרון שלך עמוק לזבל. כמה כישרונות כאלה יצא לי להכיר, וכמה זה חבל לראות אדם נמחק על ידי הצבא והולך לאיבוד כשהוא מנסה לבנות את עצמו מחדש.

 

האנשים האלו מתנגדים לגמרי לעובדה שהחברה מורכבת מסוגים שונים של בני אדם, ושוכחים שלא לכולם מתאימה אותה המסגרת. בנוסף, למרות שהם מייחסים חשיבות עצומה לצבא עצמו, הם מביעים זלזול מפחיד בבני הנוער שבלעדיהם לא היה הצבא הזה. איך בדיוק משפיעים האמנים המשתמטים על בני הנוער? ראיתם מישהו שאמר "וואו, הזמר האהוב עלי לא שירת בצבא אז אני חייב להיות מגניב כמוהו ולא לשרת גם!"? נכון לעכשיו, המושפע שכותב מכתבים לכוכבי "כוכב נולד" הוא חבר הכנסת חסון בכבודו ובעצמו. ואם על טקסטים פציפיסטיים מוטלת האשמה - הם יכולים באותה המידה להגיע גם מאדם ששירת את המדינה בגאווה, והגיע לתובנות האלו מאוחר יותר.

 

אני לא כותבת את הדברים האלו בתור מישהי שמעודדת השתמטות או סרבנות. נהפוך הוא. התעוררתי היום ב4 לפנות בוקר כדי לנסוע 5 שעות הלוך ו5 שעות חזור בשביל ראיון לחיל המודיעין. אבל צורם לי לראות את המדינה, בניסיון לגרום לבני נוער לרצות להתגייס, רק מוכיחה כמה רחוק וכמה נמוך אפשר לרדת.  בהצעת החוק נאמר: "לא יתנו (למדינה), לא יקבלו (מהמדינה)". אבל אולי משהו משובש בסדר? אולי בני הנוער והאמנים חושבים ש"לא נקבל (מהמדינה), לא ניתן (למדינה)"? וקשה לי לומר שאין עמם מידה מסוימת של צדק.