יביום רביעי היו לי מבחנים מתקדמים בערבית בבית השריון, שכללו ארבעה טקסטים עיתונאיים בערבית שצריך לתרגם ל"עברית רהוטה וקולחת" (Their words, not mine). הם עברו די לא רע, אני חושבת, והשקעתי את כל מה שיכולתי אחרי לילה שלם של נסיעה באוטובוס ובילוי בתחנה המרכזית מ5 וחצי בבוקר עד 7 עם ילדה מהכתה המקבילה. אפרופו צבא, התפקידים בשאלון ההעדפות שלי נראים לי יותר מסריחים מהשירותים בתחנה המרכזית בדימונה.
אח"כ לקחתי אוטובוס לאריאל, להיות האילתית הראשונה שתבקר אצל תמיר. זה הבנאדם המקסים ביותר בעולם שפעם גר כאן וההורים שלו קמו, עזבו ולקחו אותו איתם בחופש הגדול בין י' ליא' לחור נידח בשטחים. למה בשטחים? כי בזמן הנסיעה, אחד משני חיילים במושב קרוב קיבל שיחת טלפון מאוד נחמדה בה הודיעו לו על פיגוע ירי בכניסה לאריאל. כמעט בכיתי מפחד. אני לא רגילה לדברים כאלה! אם להוסיף לזה את העובדה ששיקרתי להורים לגבי מקום המצאותי כדי שהם לא ידאגו, כבר הייתי בטוחה שזה עונש מלמעלה. למזלי, אחרי שתי שניות נזכרתי שכל מה שיש "למעלה" זו תקרה, אחריה אטמוספירה ואחריהן - כוכבים, אז נרגעתי.
בכל אופן, באריאל העברנו את הזמן בצפייה בסקראבס ואיש משפחה ודיון מתמשך על ההרצאה שהייתה להם בפיזיקה ועל המהות האמיתית של להיות חוליאן ואז הצטרף אלינו עוד חבר של תמיר ואיתו שיחקנו בפלייסטיישן והמשכנו את הדיון על המהות האמיתית של להיות חוליאן.
אחרי ששיקרתי להורים שלי עוד קצת ("פספסתי את האוטובוס של 17:00") נסענו לת"א. היינו קצת בעזריאלי ואחר כך ברחוב בדרך לסנטר, ריק מאדם, כי היה כבר לילה. מונית שירות לתחנה הסתובבות בתחנה ומשהו על זה שאני רציתי להיות לוחמת ג'דיי ומשהו על להקיא מהאף ומשהו על פוקימון - כן, לגמרי היה משהו על פוקימון - ודימונה! אבל אז כבר הכל התחיל להיות מטושטש
והפך להרבה יותר מצחיק.
הם נסעו חזרה בחצות, והאוטובוס שלי היה 30 דקות מאוחר יותר. שמחתי לגלות שאת הלילה אני אעביר עם קבוצה של צעירים רוסים שיכורים בצד האחורי ואיש גדול ממני פי 4 לידי. אז במשך חמש שעות ישבתי בחצי מושב שנשאר לי, צמוד לחלון, עם מזגן דיי חלש וישנתי.
אני קוראת עכשיו את "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום" וזה עושה לי טוב.
צחוקים במוזיאן
centre georges pompidou _ paris _ france _ sep2007
( אני לא מבינה איך אנשים חוזרים על אותו דבר לא מהנה ולא מעניין שוב ושוב,
למרות שהם יודעים בדיוק איך הדברים יתנהלו. מה זה.)