אחת הבעיות האיומות ביותר באופן בו הבית שלי מסודר היא המחסור הכבד בחללים שמתאימים לאחסון, מטעמים אסטתיים בעיקר (עדיף סלון מושלם וחצי-ריק מאשר ארוניות על גבי ארוניות. עדיף חדר מאוורר מאשר ארון גבוה שחוסם את הצ'י. עדיף...). כתוצאה מזה, הבגדים שלי נמצאים בשני חדרים שונים, שולחן הכתיבה שלי והרמקולים של המערכת קורסים תחת ספרים וקלסרים ובאופן כללי הבית כולו מועד לבלאגן בלתי הפיך. איכשהו אני מצליחה, פעם בכמה ימים, לסדר ולגרום לזה להראות סביר ודי נקי, אבל קשה למנוע מהבגדים להערם, מהספרים והדיסקים להפוך למגדלים לא יציבים, מניירות וצבעים ועטים ישנים ותיקים ותכשיטים וקופסאות צבעוניות למלא את כל המשטחים החלקים.
אני נמצאת באותו מקום עם בן-אדם (שולי למדיי) שמזכיר לי בן-אדם (שולי למחצה) ואני לא מאמינה כמה מתסכל ומפזר זה יכול להיות.
זה מדהים איך המחשבות שלי יכולות להעניק מגירות ענק לאנשים שהייתה להם חשיבות רגשית מאוד קטנה עבורי ובו בזמן להקצות קופסאות קטנטנות לאנשים שכביכול אמורים להיות חשובים לי ואמורים לגרום לי לעצור דמעות בכל הכוח ברגע שאני נזכרת בהם.
אני שמחה שזה ככה, זה כמו בלאגן של תמונות, זכרונות, סקיצות לא עשויות, מצבים לא נוחים, משפטים מחוקים, משפטים שנאמרו ועברו שחזורים אינספור בראש עד שהבנתי שאין טיפקס-מוחק-עבר, ימים צבעוניים והמנעות מסבל. אבל
איפשהו
חסרים לי סדר ורגשות.
קורנפלקס לארוחת שישי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Cosmic Latte