היינו על מטוס, עם החברות צ' וא' שהכירו את הקוריאנית מ"האנטומיה של גריי" (סדרה שצפיתי בשני פרקים שלה) אישית ודיברו איתה על המטוס. המבנה של החלל היה כמו של בית קפה, עם שולחנות גבוהים וכסאות מסביבם, אבל הכל התרחש תוך כדי טיסה. אחרי הצצה ראשונית למטוס הזה, הסצנה השתנתה והייתי אני וזכר בלתי מזוהה שנתפס בחלום כידיד שלי שעונים נגד חומה באמצע כיכר מוארת בפנסי רחוב, בלילה. לידנו היה דוכן קטן שרצינו לקנות ממנו מסטיקים מסוימים (עם עטיפה ירוקה), והמוכרת, הקצת מפחידה, הפילה אותם עם היד וגרמה לנו לקנות מסטיקים מסוג אחר. כששילמנו עליהם הגיעו שלושה בחורים במעילי עור עם שיער צהוב-גובל-בלבן ועור בהיר, דיברו איתנו בצורה קצת מאיימת. אני לא זוכרת על מה אבל אני זוכרת שהייתה שיחה מעניינת למדי. התמונה חזרה למטוס שבו ישבנו. השיער של כולם הפך לצהוב-גובל-בלבן. פיזרתי את השיער שלי והסתכלתי עליו, הוא היה בהיר לגמרי. כשהתבוננתי במראה, הוא חזר לצבע הרגיל שלו, אבל מחוץ למראה הוא היה פשוט לבן. הסצנה התחלפה והיינו אני, א', צ' והקוריאנית מ"האנטומיה של גריי", בתוך מבנה גדול, חשוך ברובו אבל עם כמה איזורים מוארים באור פלורסנט, שמזכיר את מרכז מור באילת - מרכז ישן, אפור ומטונף שפעם היו בו הרבה עסקים פעילים שאינם עוד. מתוך אינסטינקט כלשהו יצאנו ארבעתנו מהבניין לחניה שהוא תחם בצורת האות ח', כשיש רק איזור אחד שאפשר לצאת ממנו. מולנו, במרחק כ15 מטרים נכנס לחניה במהירות מפחידה אוטובוס ירוק של אגד, ללא נהג, נעצר בפתאומיות ובלי שום גורם חיצוני הדפנות שלו התפרקו, נפלו על הרצפה וחשפו שלד ברזל פשוט וחלל ריק (בלי מושבים, בלי כלום. החלטנו לברוח משם, ותוך כדי הליכה מהירה נכנס עוד אוטובוס ובאותה צורה התפרק, הפעם במרחק של מטרים ספורים מאתנו. מההדף נפלנו קצת אחורה והיינו שעונות נגד קיר הבניין המוזר. לפני שהספקנו להתאושש נכנס אוטובוס שלישי, בצמוד אלינו, ואחת הדפנות שלו נפלה בדיוק עלינו, כשאני וצ' הצלחנו לתפוס אותה (הכל מאובק, החול עולה מסביבנו, חלקים של האוטובוס עפים באוויר) ולהשתמש בה כמגן. אחרי שהתגברנו על הפחד, שאלתי: "נו באמת, מה הלאה? הבניין יתפרק?" והתחלנו להרגיש את הבסיסים של הבניין רועדים. בפחד ובהרגשה שכל זה מאוד מציאותי ומאוד מאיים, רצנו ארבעתנו מעל כל חורבות האוטובוסים אל היציאה משטח החניה, בזמן שהבניין מאחורינו קרס והשאיר אחריו עננים ענקיים של אבק וחול. שמי הלילה התחילו להתבהר ולהאדים.
פתחתי את העיניים בבהלה ועל השעון הדיגיטלי ליד המיטה שלי הופיעה השעה 2:54.
אני מרגישה שיש לי כמויות ענקיות של מידע להספיק לדחוס לתוך הראש לפני המבחנים בשבוע הבא וזה מלחיץ אותי.
אף פעם לא רציתי משהו כמו שאני רוצה את המסלול לחיים שלי כרגע. אם לא ילך, הכל יהיה לטובה, אבל בכל זאת.
"קפקא על החוף" איכזב. שונאת כשהספר זורם מדהים ולקראת הסוף מתחיל להתחרבש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Cosmic Latte