Once a lable is on something

ריק לי. אני חותמת את השנה הזאת בדיוק כמו את כל השנים שעברו.
זו אותה הרגשה של גוש פלדה עמיד ובלתי שביר שהאש החזקה ביותר מצליחה קצת לחמם והכפור החזק ביותר מצליח קצת לצנן אבל לא יותר מזה.
זה ניוון מתמיד שגורם לי ללכת לאיבוד באי-הרגשה, בשום דבר עצמתי באמת.
אותה הסיטואציה חוזרת על עצמה בכל הצבעים ובכל הצורות ובא לי פשוט לקרוע את הסרט ולפרוש. זה להפסיק לראות בייחוד ייחוד, להתחיל לראות בו נטל.
כל הצחוק והבכי לא מגיעים ממקום מלא, לא מוציאים את הגרעין הצפוף והכבד של רגישות פוטנציאלית החוצה
וגם כשהם כן - הם לא. הדבר היחיד שאני יודעת לעשות הוא למחוק.
לגור כאן זה כמו לגור בתוך תיבת עץ עם כמה חורי הצצה, תודה למי שיצר אותם (אולי הם היו רק פגם, פאשלה של מפעל התיבות).
הכל חלקי, הכל ריק
אפילו לשנוא אני לא