Once a lable is on something

יביום רביעי היו לי מבחנים מתקדמים בערבית בבית השריון, שכללו ארבעה טקסטים עיתונאיים בערבית שצריך לתרגם ל"עברית רהוטה וקולחת" (Their words, not mine). הם עברו די לא רע, אני חושבת, והשקעתי את כל מה שיכולתי אחרי לילה שלם של נסיעה באוטובוס ובילוי בתחנה המרכזית מ5 וחצי בבוקר עד 7 עם ילדה מהכתה המקבילה. אפרופו צבא, התפקידים בשאלון ההעדפות שלי נראים לי יותר מסריחים מהשירותים בתחנה המרכזית בדימונה.
אח"כ לקחתי אוטובוס לאריאל, להיות האילתית הראשונה שתבקר אצל תמיר. זה הבנאדם המקסים ביותר בעולם שפעם גר כאן וההורים שלו קמו, עזבו ולקחו אותו איתם בחופש הגדול בין י' ליא' לחור נידח בשטחים. למה בשטחים? כי בזמן הנסיעה, אחד משני חיילים במושב קרוב קיבל שיחת טלפון מאוד נחמדה בה הודיעו לו על פיגוע ירי בכניסה לאריאל. כמעט בכיתי מפחד. אני לא רגילה לדברים כאלה! אם להוסיף לזה את העובדה ששיקרתי להורים לגבי מקום המצאותי כדי שהם לא ידאגו, כבר הייתי בטוחה שזה עונש מלמעלה. למזלי, אחרי שתי שניות נזכרתי שכל מה שיש "למעלה" זו תקרה, אחריה אטמוספירה ואחריהן - כוכבים, אז נרגעתי.
בכל אופן, באריאל העברנו את הזמן בצפייה בסקראבס ואיש משפחה ודיון מתמשך על ההרצאה שהייתה להם בפיזיקה ועל המהות האמיתית של להיות חוליאן ואז הצטרף אלינו עוד חבר של תמיר ואיתו שיחקנו בפלייסטיישן והמשכנו את הדיון על המהות האמיתית של להיות חוליאן.  
אחרי ששיקרתי להורים שלי עוד קצת ("פספסתי את האוטובוס של 17:00") נסענו לת"א. היינו קצת בעזריאלי ואחר כך ברחוב בדרך לסנטר, ריק מאדם, כי היה כבר לילה. מונית שירות לתחנה הסתובבות בתחנה ומשהו על זה שאני רציתי להיות לוחמת ג'דיי ומשהו על להקיא מהאף ומשהו על פוקימון - כן, לגמרי היה משהו על פוקימון - ודימונה! אבל אז כבר הכל התחיל להיות מטושטש
והפך להרבה יותר מצחיק.
הם נסעו חזרה בחצות, והאוטובוס שלי היה 30 דקות מאוחר יותר. שמחתי לגלות שאת הלילה אני אעביר עם קבוצה של צעירים רוסים שיכורים בצד האחורי ואיש גדול ממני פי 4 לידי. אז במשך חמש שעות ישבתי בחצי מושב שנשאר לי, צמוד לחלון, עם מזגן דיי חלש וישנתי.

אני קוראת עכשיו את "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום" וזה עושה לי טוב.

צחוקים במוזיאן
centre georges pompidou _ paris _ france _ sep2007

( אני לא מבינה איך אנשים חוזרים על אותו דבר לא מהנה ולא מעניין שוב ושוב,
למרות שהם יודעים בדיוק איך הדברים יתנהלו. מה זה.)

 

הפרעות

 

הן שונאות אותך,
את לא מבינה?
גם אני כבר לא מסוגל לסבול
את הויכוחים האלו כי את לא מאפשרת לי לנצח. תני לי לנצח אני
רגיל להיות בעמדת כוח אף אחד לא יכול
עלי אני מאבד שליטה.

 

אתה מאבד שליטה
למה היא לא מחזיקה אותך
קשור ברצועה נעול בין קירות מכוסים
פוסטרים מול מראה בחצי-אור. מול מראה.
מול מראה.
מול מראה.

שוב את והשטויות שלך. הנימה המליצית
והטון המתנשא וכל היומרה
האינטלקטואלית שלך והסנוביזם העלוב הופכים אותך
לאדם נורא!

מול מראה.

אני שונא אותך.

החותם שלי שם, כל בוקר
מעיר אותך יותר טוב ממנה.

אני שונא אותך.

 זה בסדר גמור.

 

 

 

October 2007

 

 

בלונדיניות

 

אתה לא מילאת לי את הראש
אבל מילאת לי דפים. כל הקסם
באותן העיניים חקוק בזיכרון שלי
חזק ועמוק מכל המילים
של החבר
הכי טוב
שלך.
אם הייתי בוחרת
בחור לתאר
כרגע הייתי
בוחרת בך.

קול נמוך וכולך
גבריות עדינה כמו
מיתרי באס שמרעידים את הרצפה
גלים גלים

מרגישים את זה
בכל עלה ברחוב,
בכל תא בגוף.

 

 

October 2007

לחשוב שלפני היום רציתי באמת לפנות אל האדם הזה, לדבר איתו ולגרום לו להבין שלמרות כל הזבל שעבר אני באמת שם אם הוא יצטרך.
אבל לאנשים יש נטייה לפוצץ
למוטט
להרוס.

ככה זה.

חדשות ישנות מהסדנא

Renoir's Jeune Fille aux Marguerites
שסיימתי מזמן.

-

חדשות על מדף הדיסקים

Geva Alon - Days Of Hunger
Sigur Ros - Takk...

תזכורת לעצמי והמלצה חמה לכל מי שיצליח למצוא גרסה מלאה של השיר הזה:
 Laura Marling - New Romantic

אחד הערבים היותר מהנים בתקופה האחרונה ומשום דבר רציני.
דיבור מואץ ומופרז על הכל, בזבוז כסף על "הדבר הכי יפה שיש לך בארון!" (צליל) \ "זה נראה כמו התקף זעם של ילד עם יותר מדי טושים" (אני) שאני מאוד מרוצה ממנו,
הקאמל האחרונות בקופסה על בקתת עץ בגן שעשועים חצי נטוש (כן, התגלשנו במגלצ'ה.),
הרצה של המוני רגעים שהיו וקשה להאמין שעבר כל כך הרבה זמן
ו"נכנסו שתי פרחות עאמות, *2 נקישות על העץ עם הבעה מטומטמת על הפנים* ככה עאמות!".

למרות הלחות, למרות הדגים.

המלצה חמה-חמה-חמה - Nightmares on Wax - In a Space Outta Sound זה האלבום.
כולו צ'ילאאוט\טריפ-הופ מרטיט-לב, מחמם-נפש. כמו שמיכת פוך ענקית באמצע הקיץ, כשהמזגן דולק.

השיא: Nightmares on Wax - You Wish

מקווה שיעבוד.

לילה נעים

אקריליק, עט ודיו שחור על נייר

> לא יצא לי כבר 3 שבועות להגיע לסדנה (בשבוע הראשון - הנסיעה; בשבוע השני - יומכיפור; בשבוע השלישי - התעוררתי מאוחר מדי) והדלמפיקה נשאר עלוב ולא גמור. אני לא אוהבת אותו יותר בכלל.
> בימים האחרונים אני לא עושה כלום חוץ מלשמוע מוזיקה, לקרוא מפעם לפעם את "מדאם בובארי" הלעוס, מאוס ודומה לג'אמוס, להפגש עם חברים ולדחות את שיעורי הבית במתמטיקה. אה, כן, ולהשלים שעות שינה של חודשיים.