| 8/2007
צמיד כחול
כל יום ויום בשבוע נצבע בצבעים שונים, במלודיות שונות, בהרגשה אחרת. כשמושג הזמן הולך לך לאיבוד, השבוע הופך למקשה רבגונית אחת.
היו לי חודשיים של שגרה יומיומית כמעט-כמו-של-גדולים, אחרי למעלה מחודשיים של יומיום מפוזר וכאוטי.
ארבעת הימים האחרונים, לעומת זאת, היו מפוזרים עוד יותר.
פסטיבל הג'אז, זו השנה השלישית ברציפות (אחרי שנה אחת שבה הייתי באותו שבוע בלונדון, ובשנה לפניה - ג'אז גם), הזכיר לי את הטיול השנתי האחרון.
פסטיבל הג'אז והימים שעטפו אותו היו כמו גרסה ידידותית למשתמש של אותו הטיול, כל כך ידידותית שבא לבכות.
במופעים שבאמת הייתי מרוכזת במשהו שהוא לא מראה השיער שלי או היושבים מצדדי או מראה השיער שלי בעיני היושבים מצדדי, מאוד נהניתי, וכן מהחברה הנעימה והמצחיקה יותר. גם הבקרים שלמחרת היום לא היו רעים במיוחד - בֵראשון פסיכומטרי, בשני יקירותיי, בשלישי משימת קישוט מטורפת ואחריה טונות של טיפקס דמיוני למחיקה היעילה ביותר, ברביעי אני פה (וצריכה בכלל ללמוד). אבל חוץ מכל אלו
העולם מרגיש כמו אסלה שלחצו על כפתור הורדת המים שלה. מערבולותמערבולותמערבולות לפני שהכל משתתק.
כשזה נמאס
זה באמת באמת נמאס.
-
יש לי המון מספרים חדשים, מעט מאוד מחשבות חדשות,
ויותר מדי ספרים של "לחמן" על שולחן הכתיבה. יותר מכך, יותר מדי עמודים בספרים האלו של "לחמן" שאני צריכה ללכת ולמלא
ועוד 38% מהמילים שצריך ללמוד.
או.
| |
בזיליקום, אחותי
בזיליקום.
הסלון שלך משמאל (הצד ההוא ששכחת לרגע בזמן הריקוד) והמוזיקה המחממת הזאת בוקעת מבעד לרמקולים שלא יכולת לנתק מהDVD. בחייך.
שתינו מתעצבנות על שירים ספציפיים ומבקשות להעביר, ככה נשאר רק עם המובחרים ביותר.
קופסה קטנה שהייתה מלאה בסושי, מאפרת זכוכית עם שני בדלי פרלמנט קצר זקופים. עם ארבעה בדלי פרלמנט קצר זרוקים בתוך גבעת אפר.
עם חמישה בדלי פרלמנט קצר מסודרים בצורת מחומש משוכלל. אנחנו מקשקשות ומקשקשות וזו פשוט פריקה אחת גדולה,
שאחרי שמשאית הזבל שלנו פורקת אותה לתוך מזבלה בלתי-נראית - נשארנו רק עם 2 שיניים מיותרות ואלפי כוכבים קטנים.
את צריכה... לישון יותר, לשתות יותר מים, להחזיק את הכלב שלך חזק יותר לפני שהוא משאיר אותי, שותתת דם באמצע הסלון
(את יודעת כמה בזיליקום תכעס אם הרהיטים יתלכלו).
סתם, את לא צריכה כלום.
חוץ מלזכור טוב-טוב את הדרך ל"לוֹפוֹ", החיים זה שם.
מוקדש ל
| |
(2) אז ככה מרגיש
להתעורר אל תוך הבקרים העכורים שמתחילים שגרה יום-יומית לא מתישה ולא מספקת.
מזג האוויר אינו ראוי לתיאור, הנוף אינו ראוי לתיאור. גם לא ריח הקפה או הבלאגן או ערימות הארגזים.
אפילו ערימות הספרים שהצטברו ונעזבו בחוסר רצון מוחלט - אינן ראויות לתיאור.
אני צריכה להתקלח, לגהץ את החולצה הלבנה ולקבע את שפתיי בצורת חיוך חם ואמיתי, לפני שאני הולכת לעבודה.
אני צריכה להתיישב, מרוכזת, ולפתור עמודים על גבי עמודים של תרגילים בשביל הפסיכומטרי.
אני צריכה לבדוק מה עם כרטיס האוטובוס ומה עם המבחנים בערבית ואיך מתמודדים איתם אחרי לילה חסר שינה
אני רוצה - שום דבר.
תמונה II
בית הקולנוע הישן והיחיד שעומד על תילו ברדיוס של כמה עשרות אם לא מאות קילומטרים, אחד האולמות הקטנים, בלי הנברשות ובלי ריפוד המושבים האדום
ובלי תאים, למיוחדים בלבד, בצדי האולם. המסך מרעיף עלינו אור כחלחל שעוצמתו משתנה עם התמונה, והמסך עצמו מלא בדמויות שטוחות ועלילה חסרת מתוכן (ובכל זאת צחקת), בדיוק מה שהיינו צריכים באותו הערב. השיער שלי, תלתלים-תלתלים, בטח נראה יפה באור הכחלחל הזה. אתה כולך נראית יפה באור הכחלחל הזה. היכן הידיים שלך כשאני מתגעגעת אליהן, היכן השפתיים.
השאפתנות של השיחות של פעם איננה עוד, וראה מה קרה.
| |
(1) אז ככה מרגיש
להיות מרוּקנת לגמרי. מאתמול בערב היומיום שלי הפך למונוכרומטי, לסרט אילם.
תמונה I
אנחנו יושבים בפינה מוצלת מאחורי בניין לא גבוה, מול מדשאה קטנה עם עצים שונים ואחריה בנין מגורים מלבנים חומות.
השמש עומדת לשקוע ויחד איתה עומד לשקוע כל היום הזה, כששני אוטובוסים יצאו בכיוונים הפוכים בדיוק באותה השניה.
אני שעונה נגד הקיר, מציירת בעפרון את הבנין שמולי כשהשרוול הלבן של החולצה חושפת הכתפיים והכתפייה בגוון סגול
בהיר, לא תכלת, שמוטים שניהם. אתה יושב משמאלי בישיבה מזרחית ומתבונן ב-. אלוהים יודע במה התבוננת, ומעביר
את קצות האצבעות בקלות ובעדינות של נוצה רכה על פני כתפי, פני וצווארי. הדקות עוברות מצמרמורת אחת לשניה
והשמש מחכה שניתן לה אישור לשקוע.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Cosmic Latte