כבר חודשיים ו6 ימים שאתה לא כאן.
אבל מי סופר... לא אני....
כבר חודשיים בלי החיבוק, המגע, הקול שלך...
בלי הבוקר טוב, בלי השיחות הארוכות על החיים ומה הלאה...
בלי החפירות, הריבים המטופשים על מי אוהב את מי יותר, מי מקנא יותר...
בלי האהבה שלך.
חודשיים שלא ירדתי על הצחוק שלך
חודשיים שלא רקדתי איתך במועדון כאילו אנחנו בסטפ- אפ
חודשיים שלא שכבנו כמו בסרט פורנו.
חודשיים שלא ראינו ביחד סרט בקולנוע ומתלהבים כאילו אנחנו בתוכו,
זה בלתי אפשרי.
נשברתי.
שמישהו יפסק את הכאב הזה.
אני לא רוצה לאהוב אותך יותר. זה שקר, כי כל מה שאני רוצה זה אותך כמו פעם,
כשבבוקר היינו עצלנים מדי לקום והעדפנו להישאר במיטה למרות הקיץ שבחוץ
ואז הייתי מתעצבנת עלייך למה בזבזנו יום כזה יפה במיטה, כשהיינו נוסעים עם הטרקטורון בצהריים, שותים תה מתחת לעץ באחת החורשות, כשהיינו מכינים שקשוקה בארוחת הבוקר והיית מתעצבן עליי שאני חותכת את העגבניות לאט מדי,
שהיינו יושבים סתם ככה ומעשנים נרגילה בפרגולה בחוץ, או יושבים בג'קוזי רק כי אנחנו יכולים...
שלוש שנים עשינו את זה.
ורק את הבוקר האחרון שלנו ניצלנו בשמש, במקום להישאר כמה שאפשר במיטה, לא אכלנו שקשוקה, לא ראינו סרט, אפילו לא עשינו סקס, או רקדנו. פשוט נעלמנו.
נמאס לי לבכות בגללך.
נמאס לי שכואב בגללך.
נמאס שכל מה שאני רוצה זה אותך. רק אותך.
תמיד רציתי רק אותך.
לא רוצה לחשוב לרגע שאתה החצי השני שלי, שאני לא מסוגלת להתקיים בלעדייך, לא מסוגלת לנשום כשאתה לא במראית העין, לא שורדת בלעדייך.
למרות שהיית עושה לי רע, למרות שלקחת אותי כמובן מאליו,
למרות שתמיד הראית לי שאני האחרונה שחשובה, כי אני אסתדר עם מה שיש, העיקר לרצות את כל השאר. אח"כ היא.
בכל פעם כשאני מתחילה לצעוד, אתה חוסם אותי, מחזיר אותי אחורה, לא נותן לי ללכת.
תשחרר אותי, זה או הכל או כלום, וכרגע אני בתוך מערבולת חשוכה, לא יודעת איפה היציאה.
איפה לקבור את עצמי?
שמישהו יפסיק את הכאב הזה
למה אף אחד לא אמר לי שככה זה מרגיש?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
- 0PTiMiSTiC KiM +