אז נסעת לראות עולם, נסעת רחוק ממני כמה שאפשר
השארת אותי עם כל הדברים שלנו, הרגשות, המחשבות, התוכניות, האהבה.
השארת אותי עם כל מה שהיינו עושים בכל יום, בכל שעה, עם הבגדים, הריחות, כל ההרגלים
השארת אותי לבד.
אתה אומר שאין לך אפילו את הזמן לחשוב על הבית, אני חלק מהבית שלך.
זה מכוער להגיד, זה אפילו נוראי, בהתחשב בעובדה שענית את זה כתשובה למה שרשמתי לך;
"רק שתדע שאני עדיין שלך."
אז הנה אני, מתוודה, נאבקת עם עצמי במיטה, בעיניים אדומות, נפוחות,
עברו כמעט שלושה חודשים, אבל מי סופר את הימים...
לא נשמע לי הגיוני להמשיך לחיות במקום שלא מרגיש כמו הבית.
מפחיד אותי להבין שהבית שלי הוא אתה, ולאן שלא תלך, הבית שלי איתך, כך גם הלב שלי..
למה זה ממשיך להיות ככה?
למה אתה פשוט לא הולך, כמו השאר...
למה אתה ממשיך להיות הבית שלי, המאהב, המשפחה, החבר הכי טוב...
איש הסוד שלי, הגבר שלי, שיודע לקרוא אותי?
איך העזת להשאיר אותי ככה
עם כל ההרגלים שלנו,
עם כל הדברים, הרגשות, המחשבות, התכניות,
האהבה.
השארת את הכל,
לקחת תיק, והלכת.