אני מסתכלת אחורה על התקופה שחלפה מאז, ואני חושבת לעצמי שלא עשיתי שום דבר מועיל בשנה הזו (למרות שאת המטרה הגדולה דווקא כן הגשמתי, באמת שיחקתי לא מעט באבלס.) אני עובדת בעבודה מגעילה שבקושי חסכתי ממנה כסף, גרה עם ההורים שלי, ובאופן כללי אין לי הרבה אנרגיה להתקדם החוצה מהמצב הזה.

אני אפילו לא מצליחה לכתוב משהו אמיתי, בכלל לא זוכרת מתי כותבים פסיקים ומתי נקודות, וכואב לי הראש.

אני מפחדת לחיות, כי אין לי כיוון וכי אין לי חשק למצוא כיוון וכי אני מפחדת שאף פעם לא יהיה לי חשק אבל אני לא רוצה להאיץ בעצמי אם אני עוד לא מוכנה. הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שיש להם חלום, שרוצים להיות משהו ויש להם כבר תוכנית פעולה. בינתיים מה שיש לי הם רק לבטים אינספור, שתי רגליים קרות ותסכול אחד.

זה די נורא כשאין לך חלום, וחלום דווקא אין לי.

דליילה.

את רוב החיים שלי עברתי במחשבה שאני לא יפה.

אף פעם לא הייתי מרוצה מעצמי לחלוטין, ובכלל, אני לא טיפוס שנוהג להיות שמח בחלקו, למרות שאני נורא משתדלת.

תמיד היו יפות יותר, מקסימות ונפלאות יותר, ומקור הגאווה שלי לרוב הסתכם בזה שאני חברה טובה, בן אדם די אמיתי, ושקיבלתי 93 בבגרות בחיבור.

זו ההקדמה לפוסט שאני מנסה לכתוב כבר מספר שעות, כנראה שעדיין לא הסתגלתי היטב לרעיון של לכתוב שוב.

בלילה לפני השינה יש לי רעיונות מבריקים וביום אני מתקשה ליישם אותם בכתב.

מזל שאני יפה.

דליילה.