אני מצרף בזאת טקסט שמסר לי אדם מאוד כשרוני. הוא איש רכבות קשוח , אך בבירור יודע לבטא זאת במילים טוב ממני,
ואולי מכל איש רכבות אחר הידוע באופק ובכלל.
הקטע נקרא : "אנשי הרכבות".
בבית נתיבות פסעתי,
כעולל צעדיו מחשב.
ולכל צד לו פניתי,
בן אדם מהורהר ודואב.
מדוע לא באה, נושפת?
מדוע ריקים הפסים?
כיצד אתרץ העכבת?
וממון רב עולים כרטיסים.
תמרות עשן באופק,
רעש והלמות גלגלים,
ונוסעים בהולם דופק,
תקווה במכונה תולים.
עת הגיע לבסוף לוקומטור (=קטר)
נשמעת אנחת רווחה,
אך עת ראותם הקונדוקטור (=כרטיסן)
מושבתת כעת השמחה.
"קרון אחד שבק,
ולכן חסרים מושבים,
ועקב שעת הדחק,
ראשונים עולים חיילים"
נשארים נוסעים על ספסל,
יושבים בראשים מורכנים,
המקום ברכבת אזל,
והם עדיין ממתינים.
לא כתבתי שירי לחינם,
לשפוך טרוניות שבלב,
ובסוף הפזמון יש גם -
מוסר השכל מלבב.
אם רצונכם להגיע מהר -
סעו בחברת ה"מקשר" (=הגלגול הקודם של חברת "אגד". למעשה אגד היא איגוד של מספר חברות תחבורה שפעלו בארץ לפני קום המדינה.)