| 11/2007
מה שרואים מפה לא רואים משם...
לאחר חודשים ארוכים של חוויות וטיולים נאלצתי לחזור הביתה כי הבקשה שלי להארכת ויזה נדחתה, האמת היא שבהתחלה לא ידעתי אם לשמוח או לבכות, כי התגעגעתי, התגעגעתי לכל מה שהושאר מאחור.
בסוף החלטתי לשמוח, לחזור הביתה לאנשים שאני כ"כ אוהבת, לרחובות המוכרים, למיטה,לגיטרות שלי, החלטתי לקבל את העובדה שלכל דבר יש סיבה ושבסוף הכל יהיה טוב.
חזרתי הביתה, הדרל מהרגע שעזבתי את הדירה ביוסטון ועד הנחיתה בארץ הייתה ארוכה באופן בלתי נסבל, במצטבהר הייתי בשדות תעופה ובמטוסים במשך קרוב ל 30 שעות, פשוט סיוט!
לעבוד מאדם שיושב לידי ומזיע כל הדרך מיוסטון לאטלנטה ובחורה שיושבת לידי עם תינוק שבוכהבמשך טיסה לניו יורק, ומניו יורק לרומא לשבת ליד זוג שלא מפסיק להתמזמז, היו חוויות לא כל כך נעימות, משם לארץ כבר ישבתי ליד שתי בנות שהיה נחמד לדבר איתן..הן היו מקסימות!!!
כשכבר האינו את קו החוף עלו בי צמרמורת, כל כך שמחתי לראות ה ארץ מלמעלה, פתאום תל אביב לא נראית כל כך מכוערת, ונתב"ג נראה כמו המקוםפ הכי חם ויפה שיש!!
כשנחתנו רצתי לשרותים (כמובן כמו כל אישה ממוצעת) ואחר כך פילסתי את דרכי החוצה במהירות האפשרית (אין מה לעשות אני ישראלית אחרי הכל) בשניות לפני שיצאתי לטרמינל הייתי כל כך מאושרת ורק חיכיתי לראות את פניה של אמא שלי מחייכות אלי בשמחה..וכך יצאתי לי ברגע של פאוזה מאיזה סרט הכל מסביב התגמד והשתתק ואני מחפשת את המשפחה שלי..רק של...*עצירה דרמתית* הם לא היו שם!!! :(
כמובן שהודתי להמצאה הסוללרית והתקשרתי בדמעות לשאול היכן הם, ומסתבר שהם טעו בטרמינל (דיי עצוב בהתחשב בעובדה שנתב"ג לא כל כך גדול ויש רק טרמינל אחד לחוזרים),אחרי מספר דקות הן הגיעו, הבנות של המשפחה באו לקדם את פני, אמא שלי\ אחותי והחשובה מכל האחיינית שלי!!! איזה כיף היה לראות אותה.. וכמה מרגיע ומשמח היה כשהיא לא בכתה כשהיא ראתה אותי והכימה לבוא אלי לידיים!!
בשעות שעברו,ביליתי בנסיעה ברכב הביתה, עצירה באיקאה (אחותי היתה רעבה ורצתה להסתובב ולצערי הרב מאוד- לא אומרים לא לאישה בהריון) ותהיה מה לעזאזל אני עושה פה?!
האמת היא שהתהייה עדיין נשארה, אני אוהבת את הארץ בכל ליבי, אבל זה פשוט מרגיש כאילו אצלי השתנה כל כך הרבה, אבל פה, פה הכל נשאר בדיוק כמו שהיה... מה שמצד אחד היה מאוד מרגיע, ומצד שני..קצת מאכזב..
בנתיים התחלתי את הפסיכומטרי (שוב) וחיפשתי עבודה-המגוון לא רחב(שמירה, אבטחה(שזה בערך אותו הדבר) תחנות דלק ואולי פקידות שמקומות ספורים),זה לא ממש מעודד והמשכורת מאוד לא מפתה, כבר יצא לי לריב עם הבנק (כמובן), כבר נתקעתי בפקק שכולם צפרו וקיללו ,כבר הייתי במשרדים ממשלתיים שכל אחד ניסה לעקוף ולהתקדם בתור, ואפליו טיילתי בטבע, שהיה מלוכלך באופן מחריד!!
מה אפשר להגיד?!
החום ומזג של הארץ- בסופו של דבר לומדים לאהוב אותו, הרי כולנו פה אחים בסופו של דבר (עוד ביטוי מטומטם שאני בחיים לא אצליח להבין!!!)
בנתיים אני מביטה לאחורה ומסכמת את הטיול, וכל פעם ולה לי בראש עוד רגע אחד שאני מקווה לנצור לנצח ולהנות ממנו כמה שיותר,תמיד יהיה נוצץ יותר לחיות רחוק, והדשא של השכן, תמיד הרבה יותר ירוק, אני יודעת שגם שם יש את החרא והמגבלות והכסף לא צומח שם על העצים, אבל קשה לי לראות את החיים פה כירוקים יותר..קצת מפחיד לשמוע דיבורים על מלחמה כל יום בחדשות, ואת אחוזי האבטלה גדלים..
בסופו של דבר, כולנו רוצים משהו טוב מהמצב הקיים, השאלה האם זה אפשרי?!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
