הריק הזה שנקרא חיים

בכיתי כל כך הרבה שכבר יש לי בחילה. אני רוצה לישון ולא מסוגלת, ומה שהכי מטריד אותי זה שאתה ישן לך בנחת. אני חושבת שאני שונאת אותך בגלל שאתה לא אוהב אותי. כן, זה נשמע לי הגיוני. רק שבמקום לעבור הלאה אני מתבוססת בעצבות הזאת. בזה שאתה כבר עם מישהי אחרת. בזה שלך טוב, ואני בכלל לא נספרת אצלך.

אני יוצאת לסיבוב לילי כשכולי אדומה ונפוחה מבכי. אני עוצרת בקיוסק וקונה סיגריות. אני מעשנת שתיים ברצף ונרגעת. אני בכלל לא אוהבת אותך. וגם לא אותי. 

נכון שכבר הבנו שאתה לא רוצה אותי. נכון שזה עדיין כואב. נכון שאתה ממש ליד אבל אסור. אסור לי לאבד את הראש. בגדול, אתה לא כזה משהו. ממש לא. אתה לא נראה טוב. אתה שומר הכל לעצמך. אתה לא מצחיק אותי. בכלל. אתה מקובע והחשיבה שלך מאוד צרה ו"מרובעת". אתה ממש סתם אחד. אתה תמיד קצת מגעיל אותי עם האכילה שלך. וכשאתה מבשל משהו, למה המטבח צריך להיראות אחר כך כאילו הוא שרד שואה גרעינית? אתה אף פעם לא שותף ידיים אחרי שאתה משתין. אמנם אני מודעת לכך שהרבה בנים מתנהגים ככה, אבל לגביך אני יודעת בודאות- וזה דוחה! אתה תמיד נוגע בשלט של הטלויזיה עם ידיים דביקות ומשאיר אותו מלוכלך. אתה צועק על הטלויזיה כמו קופיף מול משחק כדורגל. אני לא מבינה איך זה אמור להשפיע על התוצאה.. אתה אומר לי את האמת, תמיד, גם כשהיא שורפת אותי מבפנים. אתה גורם לי להרגיש מכוערת. ועצובה. אתה אוהב אותי, אבל בדרך שלך. אתה דורך על ביצים לידי כי אתה יודע שאני אוהבת אותך. אוהבת אותך יותר. טוב, חכה שנייה, אני באה..

כשיש סקס אמיתי אני לא רוצה לאונן. ואז פתאום אין סקס, ובהתחלה בכלל לא בא לי. ואחרי כמה זמן, כשעולה החשק, הוא מופיע כמעין צורך פיזי חזק שאני חייבת לספק.

הבלוג הוא כמו אוננות. בשבעת החודשים האחרונים הייתי בחיים, עכשיו כשהם חומקים מבין אצבעותיי אני מוצאת את עצמי זקוקה לזה, לכתיבה פה.

כשקורה משהו לא טוב ואני רוצה לכתוב כדי לפרוק, אני מניחה אצבעות על המקלדת ואז אני מרגישה. אולי בעצם זה לא כל כך נורא, שזה לא שווה את הכתיבה?.. אולי אני בעצם לא עצובה.

ושוב, אני מתלבטת- רגשות או אגו? כנראה שהשני, כי אתה לא באמת שווה את האותיות האלו.