הריק הזה שנקרא חיים

כשיש סקס אמיתי אני לא רוצה לאונן. ואז פתאום אין סקס, ובהתחלה בכלל לא בא לי. ואחרי כמה זמן, כשעולה החשק, הוא מופיע כמעין צורך פיזי חזק שאני חייבת לספק.

הבלוג הוא כמו אוננות. בשבעת החודשים האחרונים הייתי בחיים, עכשיו כשהם חומקים מבין אצבעותיי אני מוצאת את עצמי זקוקה לזה, לכתיבה פה.

כשקורה משהו לא טוב ואני רוצה לכתוב כדי לפרוק, אני מניחה אצבעות על המקלדת ואז אני מרגישה. אולי בעצם זה לא כל כך נורא, שזה לא שווה את הכתיבה?.. אולי אני בעצם לא עצובה.

ושוב, אני מתלבטת- רגשות או אגו? כנראה שהשני, כי אתה לא באמת שווה את האותיות האלו.