תפקח עיניים, אל תשתנה על פי רצון של אחרים
אל תפחד להגיד מה שיושב לך בפנים
אל תשכח מאיפה באת ומי אתה באמת
אל תעשה דברים שאחר כך יגרמו לך להתחרט
אל תהסס לפעול בדרכים לא רגילות
אל תבכה ששוב שנפלת, משם אפשר רק לעלות
אתה יכול הכל, גם להפוך את העולם
אל תישאר קטן לנצח, תקום תראה פה לכולם
פעם היתה תקופה שכתבתי שירי ראפ כל הזמן. בעיקר בבצפר, בעיקר על אנשים.
אני יודעת שנפתחתי כבר מזמן מעבר לשער המדומה הזה של היעני 'פריקים'
והפסקתי לחשוב שכל מה שלא רוק זה קקי ואסור לשמוע את זה.
[הערה לערסים של י"א: מעכשיו לא צועקים לי יותר פריקית, אוקיי?]
לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי יכולה לכתוב. פרץ רגשות מטורף
שהאופציה השניה היא.. להביע את זה בלהרביץ לכם. ככה שאתם יוצאים פה מורווחים מכל העניין.. 
מה זה? סה"כ מילים. כמה מילים מחוברות, במקרה הטוב גם יש חרוז.
איך זה מצליח להשפיע על הרגש ככה? איך זה מצליח לגעת במקומות הכואבים?
מסתכלת על תמונות מזמן, איך המבט אחר, קטן תמים ומתוק.
איך עכשיו היא באה ומילאה את הכל ברוע. לבלוע את הרוק ולשתוק. לדעת, ולשתוק.
לא סומכת עליכם, יודעת בדיוק מה אתם הולכים להגיד לחשוב ולעשות.
תחסכו את זה ממני.
מדובר על אנשים מאוד ספציפיים שאני מאמינה שהבינו לבד שמדובר בהם, כל מי שלא קשור לפרשה
שלא יקח ללב את הפוסט הנל, אתם עדיין בובלה של אנשים D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת עם הכובע.
