גן שלנו מה נחמד הוא

אין לי איך להגדיר את כל מה שעובר עלי.

לפעמים אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי.

באמת אף אחד.

הדברים הקטנים שוברים אותי,

והדברים הקטנים גם מעלים אותי חזרה.

אני הגעתי לשלב בו אני צריכה לעשות את הבחירות שלי עם עצמי.

איך אני רוצה להצטייר מבחוץ,

איך אני רוצה שאנשים ירגישו כלפי,

מה, ומי אני רוצה להיות.

ואחרי כל השנים,

מי באמת חברים שלי..

ואת מי רצוי להשאיר מאחורי.

שום מילים לא יצליחו להסביר לאף אחד.

רק אני מבינה, רק אני יודעת.

אולי יותר קל לשתוק מאשר להתאמץ לשווא על לנסות להסביר.

כי באמת אני קרובה ללהרים ידיים.

אולי ויתרתי יותר מדי פעמים.

אולי אני הבאתי את זה על עצמי.

השאלה היא האם אפשר לשנות את זה.

כי לא את הכל אפשר לשנות, את זה למדתי בדרך הקשה,

למרות שכולם ניסו לשכנע אותי שאפשר.

אני יודעת איזה מין חברה אני.

אני מצפה שכולם יחשבו כמוני, אבל זה לא ככה.

את האמת אין מספיק אנשים מסביבי שאני יכולה להחשיב חברים טובים.

האנשים שבאמת אכפת לי מהם, אני לא חושבת שהם מודעים לכך.

או שלא אכפת להם [מה שאני מקווה שלא]

או שהם פשוט לוקחים את זה כמובן מאליו כבר, ולא באמת אכפת להם.

גם הדברים הקטנים. גם מה שבשבילכם שטויות.

הפוסט הזה מתחיל להשמע כמו הרצאה נוער-עובדניקית אז אני אפסיק את זה כאן

כי זה מתחיל להפחיד אותי...

האמת?

אני כבר לא יודעת כלום.

אני לא מכירה אותכם.

שום דבר כאן כבר לא אמיתי..

תוכיחו לי שאני טועה.