גן שלנו מה נחמד הוא

אני מרגישה אבודה.

שיניתי הרבה דברים בעצמי, ובסביבה שלי.

אני אומרת לעצמי דברים חשובים, כדי שאני אפסיק להיות כזאת עצובה מהכל.

ואיכשהו המצברוח שוב נופל. מהדברים הקטנים.

טלמור בטוחה שהרגשנות שלי "יושבת על מקום של כאב".

למה תמיד יועצות חייבות לחפש את הבעיות בכל תלמיד

ולא מנסות להקשיב?

וכבר חשבתי שהכל יהיה טוב איתה.

מיום ליום היא מזכירה לי את אהובה בהתנהגות.

וזה לא דבר טוב.

הדברים הקטנים שוברים אותי. אני מודעת לזה.

אני בנאדם רגיש. ממתי זו בעיה נפשית? אלוהים.

טלמור לא מכירה שיט ממני. מה שהיא רואה זה חלק קטן מאוד ממי שאני.

משגע אותי שעולה על דעתה לנתח אותי פסיכולוגית

כשכל מה שהיא יודעת עלי מסתכם במה שהיא שומעת ממורות אחרות.

בנאדם אמור להבין שיש יותר מזה באישיות.

לעומת זאת בלימודים אני חושבת שכמעט חזרתי לעצמי.

אני אפילו מוצאת את עצמי מכינה שיעורים פה ושם.

המבחן במתמטיקה יחסית שבר אותי, כי 70 זה לא ציון שאני התרגלתי לראות,

אבל יש בזה הרבה דברים טובים. חוץ מזה שאני ב5 יח'ל, אז 70 זה לא גרוע בכלל,

תמיד יש איפה לשפר. מ70 יש הרבה לעלות.

המבחן בכימיה [91] זה בערך המבחן היחיד שאני מתגאה בו XD, כמובן

עד ששרמי תחזיר מבחנים באנגלית

בכלל, הרבה דברים נוטים להסתדר בלימודים לעומת שאר החיים שלי

שאוהבים לקרוס לי ברגעים הכי טובים.

הרבה זמן לא הייתה לי תקופה ארוכה וטובה.

הכל לחוץ, אין לי זמן. כל הזמן מוסיפים לי שעות מכל כיוון.

ועכשיו כשהאריכו את ימי הלימודים, הוספנו שעות חזרות לשבוע,

וכשאני צריכה להיות כל יומיים בישיבה בנוע"ל,

החיים שלי נראים ממש קשים.

הדבר הקטן שחשבתי שיוציא אתי מההרגשה הרעה יישר קו עם שאר החיים שלי

וקרס בשיא. לא הייתי מופתעת, אבל זה בהחלט לא היה נעים.

ויותר כואב, שאין אף אחד שיבין.

את האמת אני עכשיו כותבת לשווא, לא מגיבים וספק אם קוראים,

ובכלל אני לא צריכה את הבלוג, יש אנשים לדבר איתם..

אבל גם אחרי שהתקרבתי מאוד מאוד לאנשים שפעם היו רק אנשי "היי, ביי",

אני מרגישה הכי לבד שיש.