לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שקט.



כינוי:  one more smile

בת: 33





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2009


מעין בור שחור כזה.

זה המצב אליו נקעתי.

בלי שום סיבה, בלי שום כוונה להיות בתוכו. סתם.

יושבת בכיתה, והדמעות יורדות מעצמן.

שופכת את הלב בפני המפקד ואז בסוף השיחה הוא מסכם בכך שאומר ש"אני צודק ואת טועה".

אטימות.

נמאס לי מהמצב הזה.

אני יודעת שאולי מחר זה הולך להיגמר. אולי השבוע.

או בעוד שבועיים.

לא משנה מתי, זה קרוב.

אבל בכל זאת, הגעתי למצב שאני מתוסכלת. פשוט ככה.

מיואשת מהמצב הזה.

אני נהנית והכל, אבל האור הזה שאני רואה שאמור לסמל את קצה המנהרה רק הולך ומתרחק ממני

ונשבר לי.

ונשברתי אני עצמי.

אם הגעתי למצב שישבתי שעתיים בתוך חדר עם עוד 15 אנשים ולא הפסקתי לבכות לשניה, כנראה שמשהו קרה.

לי. ורק לי.

כי כל השאר נראים אותו הדבר.

וכל מילה שהם אומרים רק מגבירים את התחושה הזו

למרות שהם מנסים לעזור, באמת שהם מנסים. בין אם מרצון ובין אם לא, המילים שנאמרות רק מנסות לנחם, אבל אני לא מסוגלת, התגובה היחידה שאני מצליחה להפיק זה רק עוד בכי, ועוד דמעות. ועוד מחנק בגרון.

וההורים לא מקשיבים, כל שיחה מסתכמת ב"קארין, יש מלחמה בחוץ, זה לא הזמן" או "מישהו התאבד היום ועל זה את בוכה?".

וזה לא מעודד. וזה גם לא מעניין כל כך. באמת שהלב שלי נמצא עם החיילים האלו, אבל זה לא עוזר לי להתעלם מהבעיות שלי עצמי.

מצטערת. לפעמים אני אנוכית. זה אחד מהמצבים.

אני מקווה שזה יעבור.

כמו שהם אומרים.

שזה יגמר.

 

כמו שהם מבטיחים.

שעוד מעט, רק עוד מעט, אני אתחיל לממש את עצמי. ואולי למצות, ואולי לתת קצת מעצמי, כמו שבאתי לעשות בצה"ל.

 

נכתב על ידי one more smile , 10/1/2009 20:18  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,047
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לone more smile אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על one more smile ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)