לפעמים החברים הם האנשים הכי טובים בעולם,
תמיד שם כדי לשמוע ולעזור, תמיד מתעניינים,
אבל לפעמים כאילו משו בזה נשבר,
לאנשים כבר אין כוח והחברים כבר לא נראים כאלה טובים.
יש לי חברים מדהימים, באמת.
מבקרים אותי פה כל יום, עוזרים לי
להשלים חומר לקראת הבגריות וזה(ד"א, מתכונת ראשונה ביום שלישי)
אבל שוב, יש את אלה , אלה שהכי ציפיתי מהם
והם פשוט לא פה.
פשוט לא.
אני לא מתלוננת כי אין לי על מה,
אני מנסה להבין אם גם פעם אני , בגלל לחץ או עומס הזנחתי חברה
שהייתה צריכה את היחס שלי.
אני ממש מקווה שלא, כי זה לא מרגיש נחמד במיוחד
ושוב, אני לא מתלוננת. תמיד יש אנשים איתי, נראלי זה פעם ראשונה שאני יותר מחצי שעה לבד בחדר
(יש לי תשותף לחדר, אבל לא מישו מהמשפחה/חברים)
ואני כן מרגישה כבר הרבה יותר טוב,
ואני יודעית שיהיה בסדר,
ומחכה כבר לרגע שהרופא כבר יתן לי מכתב שחרור
אבל שוב,
איך בוחנים חברים?
איך יודעים מתי אתה במצב שבוחן תחברים ?
אני מתה על כל החברים שלי, אלה שפה איתי וגם על אלה שלא.
סתם, עניין אותי.
(וגם די משעמם לי פה XDׂ )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
myself:)