נסעתי לי עכשיו באוטובוס, אחרי יום של כיף, ונרדמתי.לצלילי שירים ודיבורים עצמתי את העיניים לשנייה וחלמתי, חלמתי רחוק משם, רחוק מאוד.
הייתי בבית, או משהו בסגנון, חדר מרובע עם ארון והמון מגירות, והסתכלתי על הכול.
אבל בסופו של דבר כבר לא יכולתי להישאר שם, הלחץ, הצפיפות הכל היה יותר מדי בשבילי ולא יכולתי יותר...
אז ברחתי, לקחתי מזוודה וארזתי את כל מה שיכולתי וברחתי משם כמה מהר שאני רק יכול.
אני לא יודע מה קרה מאז, אני מניח שמצאתי את עצמי ברחוב לבד והתעוררתי.
כנראה הייתי שם בלי כסף, אוכל או כל דבר אחר שאני באמת צריך.
וכשקמתי חשבתי לעצמי מה זה היה, מה זה היה באמת?
חיזיון לעתיד?סתם חלום שאני מת להגשים? או משו שנועד סופסוף לגרום לי להבין שייקח עוד הרבה זמן עד שאני אעזוב.
מה שבטוח זה שכשאני אעזוב, אני אעזוב טוטלית, בלי קשרים, בלי זכרונות, בלי כלום, רק אני ומזוודה מלאה..
אבל זהו, הרגע נגמר וחזרתי להקשיב לשירים ולזמזם אותם, לעצבן את כולם ולחזור להיות ה"אני" שכולם מכירים..
לפעמים פשוט אין לי כוח לכל הלחץ, לכל החרא שזורקים עליי מכל כיוון, לפעמים בא לי פשוט לקום מהמקום שלי ולצרוח על כולם שהם חארות!
לפעמים בא לי לברוח, לברוח רחוק ובלי אף אחד, והלפעמים הזה רק ממשיך וממשיך להתגבר.
אני חושב בשלב מסויים אני כבר לא אוכל להימנע מזה, מלפוצץ את הבועה שמגינה עליי מסביב, את המסכה שכולם רואים ושאני אפילו אני לא רואה תחתיה.
אבל אני יודע שגם לפעמים חלומות מתגשמים, וכשהלפעמים הזה נעשה לעיתים תכופות יותר ויותר, אני מתחיל להרגיש את השעון שלי מתקתק..
מחכה שיגיע הזמן שיימאס עליי הכל ומצפה בכיליון עיניים לתגובה שלי.
זבל זבל זבל זבל...
אני שונא את ההרגשה, שונא את הציפייה לדיכאון ושונא את התגובות שלי....
בעיקר את זאת.
אני פשוט שונא
סוף פוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Home