טעויות, מי מאיתנו לא עשה כאלה אף פעם?הרי אנחנו רק בני אדם לא? יצורים אנושיים שטועים!
ולרוב הטעות באה והולכת, לא לוקחת איתה כלום, אולי הזדמנות פה, אולי הרגשה שם.
ואז היא נעלמת, במילה פשוטה, והטעות מתפוגגת, ומתחבאת בזיכרון, אי-שם.
אבל לטעויות יש טבע מסויים, אולי קצת משובב, להופיע בדיוק ברגע הלא המתאים.
ולי זה נראה בכלל, כאילו הן בכלל לא מתאמצות, להיות טעויות....
אבל מדי פעם לפעם, ברגעים של חולשה, קופצת עליי איזו טעות נוראה...
כזאת שמילה לא תתקן ותעלים, כזאת שתשאר לצידי, תמיד.
וברגעים כאלו, אין לי כבר מושג מה לעשות, אם מעשים לא מספיקים ומילים לא משכנעות,
והן מרחפות מעליי, כמו עננים של סערה, ומציגות את עצמי לעולם.
טעות....
טעות אחת, ראשונה, טעות אחת ראשונה שהורסת הכל.
טעות שלוקחת את הכל ומפוררת אותו לכדי כלום, כשחיוך נמתח לה על הפרצוף.
ובזמן שהכל נשאב ממני החוצה, אל ידיה, אני חושב על מה הייתי יכול לעשות אחרת, מה יכול אולי להעלים אותה, להבריח אותה ממני...
אבל כלום לא עולה לי, אולי היא גם לקחה את הרעיונות שלי איתה ופוררה גם אותם, אבל למיטב הבנתי, זאת היא טעות, שאי אפשר לתקן.
והעבודה נלקחה, ונחתה בידיה, וההרגשה נלקחה ונמחצה על ידיה, והמחשבות, והרעיונות, והפחדים והדאגות, והתכנונים והציפיות נעלמו ממני כבין רגע, והתכסו בשמיכה של טעות, בלי שתהיה לי אפשרות לשנות את זה...
אז הנה אני שוב, כותב לכם, לי, למי שזה לא יהיה.
כותב ומתחרט על כל דבר שעשיתי בזמן האחרון, כותב וכועס על עצמי,
כותב, ולא מוצא מילים לתאר את מה שעובר עליי עכשיו.
הידיעה הזאת, שמאותו מעשה טיפשי הכל נלקח ממני הורסת אותי, מפוררת אותי מבפנים.
והאחריות היא שלי, ורק שלי...
שלי כי לא חשבתי עד הסוף...
שלי כי לא עשיתי את כל מה שיכולתי...
שלי כי אני בניתי, ורק אני יכול להרוס....
אז אולי אני מגזים, ואולי לא...
אבל דבר אחד בטוח, ההרגשה שלי.
ההרגשה שממני הכל נלקח
לא ידעתי איך לחזור
מהפעם האחרונה
אל הרגע שלפני הטעות הראשונה
לא ידעתי איך לחזור
מקרקעית הבור
אל מפלס הנשימה
אל הפעם, אל הפעם הראשונה
כל הגשרים כבר נשרפו מזמן
ורק אני לא ראיתי מרחוק עשן
כל החיילים שלי הלכו לשם
או.. או..
הפעם האחרונה/רונה קינן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Home