אז בזמן האחרון זה נראה כאילו זה מרכז הכבידה של החיים שלי.
כאילו האכזבה מניעה אותי, נותנת לי את ההרגשה שכאילו בלעדיה אני לא יכול להתקיים.
כמו סם, אני צריך את המנה היומית שלי, כי בלעדיה אני פשוט לא מסוגל לסבול את החיים.
אבל גם עם הסם הזה, זה שמאפשר לי את החיים, החיים לא נסבלים כמו שהייתי רוצה שיהיו.
כל כך הרה אכזבה...כל כך הרבה...
אבל זה כאילו אין לי ברירה, אני מחוייב בברית הזאת ואין לי שום סיכוי למצוא את הפרצה בהסכם כדי לברוח ממנה.
קיבלתי את התשובה של קרן שרת, אכזבה.
קיוויתי לכל כך הרבה התפתחויות חיוביות, אכזבה.
אנחנו מקווים אולי סוף סוף לעבור, בתקווה בעוד שבועיים, אבל אני כבר יודע מראש את גודל האכזבה.
ואיכשהוא זה משתק אותי, איכשהוא אני לא מצליח לחשוב כמו שצריך, אני משתגע, נכנס לפאניקה.
האכזבה הזאת לא נותנת לי להמשיך לנוע כמו עד עכשיו.
משהו בתוכי נדפק, כמו שהמוח נדפק מסם, ואחרי שימוש של שנה או יותר זה נדפק בצורה כל כך גרועה שאני לא יכול לחזור להיות אני.
ואני משתנה, ואני דכאוני, ואני מפחד, ואני שונא ואני לא אני....
התקופה הזאת משוגעת, ומשגעת
בעיקר אותי, אני לא באמת הייתי מוכן לתקופה כזאת...
היה כל כך טיפשי מצידי לחשוב שאני כן, היה כל כך טיפשי ממני לקוות לזה.
לקוות ולהתאכזב כמובן, אחרי הכל זה הסם שאני מכור אליו כל כך וצריך אותו כל כך.
עכשיו אני מתחיל להתפקח...אני חושב שיותר מהשאר.
אני חושב שכולם עוד נאחזים בשביבי התקווה הדקים ההם, אלה שתמיד נתנו להם את הכוח להמשיך קדימה בתקופה הזאת.
ובמקום לפקוח את העיניים ולראות את ההאכזבה, כמו שאני כל כך נהנה לעשות, הם נשארים עיוורים.
נשארים עיוורים כי זה נוח, נשארים עיוורים כי ככה הם לא צריכים לתת מעצמם יותר כדי להתרחק מהסם הממכר הזה.
אני חושב שאני כבר מותאם לתקופה, אני לא חושב שיש עוד דברים שיוכלו לאכזב אותי, אני לא חושב שיש לי עוד דרכים להיתקל בהזדמנויות מסממות כאלו...
אני חושב שאני אולי סוף סוף חסין לכל זה.
אבל לא בצורה טובה, לא במובן שהתקופה הזאת נגמרה ועכשיו מגיעה תקופה חדשה, מלאת תקווה וטוב, נטולת דאגות ואכזבות...
אלא במובן שאין יותר שום דבר, אבל שום דבר, שיכול לקרות במהלך התקופה המזעזעת הזאת בלי שאני אהיה כבר מוכן לו מראש..
אולי זאת היא הדרך היחידה להיגמל.
תמיד אמרו לי שהגמילה היא ההחלק הכי קשה..
אז בינתיים אני אמשיך ללכת.
ואולי לרגע אוותר, לרגע אשתחרר ואתן למילים של מישהו אחר לסחוף אותי אל עבר העתיד, אתאמץ פחות ואולי גם לא אשקיע בכלל, אולי כך האכזבה תפסח עליי.
מנהרה
אין אור בקצה המנהרה,
אין תשובה, אין מחילה,
אין אושר ואין שמחה,
אין אור בקצה המנהרה,
סביב קירות אינסופיים,
ישנה רק עוד אפלה,
שממשיכה עד המקום בו העין כבר איננה רואה.
מתוך חלקים מן השלם/ שי דויזון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Home