על כל הדברים שאני עושה בזמן האחרון, על הלחץ, על השעות החסרות בשינה..על הזמן שאני מעביר, בלי לחסוך בו בכלל, בחיוך.
המון פוסטים כבר כתבתי על זה, על העומס שבין הלימודים, למוזיקה ולחשיבות הגדולה ביותר שלי עכשיו, לסניף.
הרבה פוסטים הסתכמו במילים:"יהיה טוב" או "רע לי עכשיו".
רוב הפוסטים האלה היו פורקן, בלעדיהם לא יכולתי להוציא את מה שהעיק עליי, אבל גם איתם לא ממש הצלחתי.
כל הפוסטים האלה, במבט לאחור, נראים לי רק מרתיחים, מעצבנים, מדכאים.
בדיוק ההפך מהמטרה שלהם.
אבל הפעם זה הפוך לחלוטין.
זה לא עוד פוסט של פורקן ושל עצבים., לא עוד פוסט כדי לבקר את העומס שאני אהיה בו השנה, ובכלל לא עוד פוסט של "יהיה טוב".
הפוסט הזה, הוא פוסט חדש.
פוסט מסוג כזה שאני מקווה שימשיכו להגיע לפה.
פוסט אופטימי סופסוף.
הבנתי, הבנתי שהעומס שלי הוא חלק ממה שאני, הבנתי שאני לא יכול לחיות במסגרת חופשייה מדי, הבנתי שאני צריך את ה"קירות" האלה מסביבי כדי לנעול אותי ולעשות לי טוב.
אבל הבנתי עוד משהו.
הבנתי שקיר אחד מתוכם, צריך להיות חופשי.
כזה קיר, שאפשר להזיז, שאפשר לעבור אותו בלי בעיות.
קיר שייאפשר לי להיות חופשי וייתן לי את הביטחון שאני זקוק לו בעצמי, את התחושה הזאת של החופש היצירתי שלי, את המקום הזה לעשות משהו שמרגיש לי טוב, שחשוב לי באמת.
אז הנה התחילה שנה חדשה, והנה בית ספר, ומתמטיקה, שיעורים ותסכול וחברים.
והנה הקונסרבטוריון, וההופעות, והחזרות, והלימודים והלחצים, וגם הכיף.
והנה הסניף, ואני יו"ר, ואני לחוץ, ואני חופשי, וטוב לי, פשוט טוב לי.
קשה לי, קשה לי עם השנה הזאת.
קשה לי עם כל הפעילויות, קשה לי לסדר זמן להכל, ובעיקר זמן כדי לישון.
קשה לי להאמין שאני אצליח לעשות משהו באמת..
אבל הכי הכי קשה לי, קשה לי להבין עד כמה טוב לי עכשיו.
עד כמה טוב לי להיות במצב הזה, עד כמה טוב לי לחוות חוויות כאלה, עם האנשים הכי איכותיים בעולם שמקיפים אותי, עד כמה טוב לי לקבל את ההזדמנויות האלה, עד כמה טובים לי החיים האלה.
קשה לי להבין, איך הגעתי למצב הזה, למקום הזה המיוחד, שמאפשר לי להרגיש כמו עצמי, שנותן לי כל כך הרבה, שאני אוהב כל כך.
פעם ראשונה מזה הרבה זמן, לא קשה לי להבין למה הכל נעשה לא קל, לא קשה לי להבין למה לפעמים אני משתדל יותר מדי.
קשה לי להבין, איך הגעתי למצב כל כך טוב.
אז במקום לתת לפחד שלי, מהמסגרות ומהעומס, לשלוט עליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Home