אתם אתם לא מכירים אותי,

אתם כנראה לא יכולים להתחיל להבין עד כמה הארגון נוער שלי חשוב לי.

האמת היא, שגם אנשים שמכירים אותי לא מצליחים להבין את זה לפעמים.

כדי להיות מדוייק אפילו יותר, גם אני לא תמיד מבין.

משום מה, למרות הכל, אני לא יכול לקבל מספיק מהדבר הזה.

איכשהוא אני מוצא במקום הזה מקלט, מקום שאני יכול להרגיש בו חופשי להיות מי שאני.

מקום שאני כל כך כל כך שמח שקיים.

הייתי נכנס לסניף, מגיע לפעולה, ישיבה או סתם לפגישה קטנה ומרגיש כאילו את הקרבה לשלמות.

אם גן עדן היה קיים עלי אדמות, אז הייתי הכי קרוב אליו בפעילויות שעברתי, העברתי.

אני מניח שבקטע הזה חלקכם כבר מקיאים מגועל הקיטש.

הקטע הכי עצוב הוא, שאני רציני לחלוטין.

הדרכתי, חינכתי, לקחתי חלק פעיל, כתבתי...

פגשתי את האנשים, הכי מדהימים שאי-פעם יכולתי לפגוש.

הכרתי אנשים שכבר פגשתי קודם בצורה כל כך מעמיקה..

קשה לי כבר לראות את כל זה מתפרק.

השנה הבנתי סופסוף את הכל.

הבנתי עד כמה האנשים האלה חשובים לי, 

הבנתי עד כמה אני אוהב את הפעילויות האלה,

הבנתי עד כמה המקום הזה קרוב לשלמות..

אני הבנתי, תובנה מרעננת, מקסימה, חדשנית...

מאוחרת מדי.

אני לא יודע אם זאת רק התקופה הזאת, אם אני באמת קורס כל כך מהר מרוב לחץ שעוד לא באמת קיים,

אבל אני מאבד אמון.

יש לי מטרה.

להשאיר את הכל בחיים.

לשמור על השלהבת המסכנה של החיים שלנו, להגן מכל הרוח שבעולם.

ואולי, בעצם רציתי שהכל ייעלה מדרגה אחת למעלה.

שיהיה לאן ליפול במקרה ומשהו ייקרה.

הרגשתי כל כך בטוח בעצמי-

"עם כל הכלים האלה שיש לי עכשיו!

עם כל האנשים שאני מכיר ואוהב!

עם כל מה שאני יודע שאני יכול לעשות!

אין כלום שאי אפשר לעשות בתור סניף!"

...

זאת כאילו התקווה עצמה שמתפוגגת.

מרגע לרגע אני רואה את השלהבת דועכת.

אני "זוכה" לראות את הדבר הכי חשוב לי מת מול העיניים שלי.

טוב, עכשיו זה כבר באמת פתאטי.

'הדבר הכי חשוב לי....מת....'

אבל זה פשוט ככה.

הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי שייך..

הפעם הראשונה שבאמת קיבלו אותי כמו שאני...

הפעם הראשונה שחוויתי משפחה, ובית, ואהבה...

הייתה שם.

לאורך התקופה הזאת.

היום נפלה בי ההכרה הזאת.

שהסניף דועך, שהארגון כולו דועך לו...

היום נפלה בי ההכרה הזאת שהאהבה שלי לסניף הפכה לנטל שבועי שצריך עוד לדאוג לו.

היום נפלה בי ההכרה, שאחרי הדור שלי, אני חושב, לא יהיה מי שייקח פיקוד.

היום נפלה לי ההכרה, שיש את הסיכוי המזעזע הזה, שמדי פעם, כשיצא לי לעבור בתחנת רכבת

אני לא אראה כלום.

לא אורות

לא ציורים צבעוניים על הקירות

לא אנשים מאושרים 

לא כלום.

היום נפלה בי ההכרה הזאת, שלמרות כל מה שהבטחתי, ולמרות כל מה שאני מנסה, ולמרות כל מה שאני רק רוצה שייקרה,

אין מה שיעצור את כדור השלג הזה שמתגלגל מראש ההר, 

אין מה שיעצור את התפיחה שלו,

אין מה שיציל את מי שפשוט מחכה מתחתיו.

קשה לי.

קשה לי לחשוב, שהסביבה הכי תומכת, הסביבה היחידה שהרגשתי ב-4 שנים האחרונות שבאמת נותנת לי במה לבוא ולדבר!

במה להביע דעה!

במה להיות מי שאני בלי לפחד מתגובות של אחרים!

במה להבין דברים על עצמי!

במה להבין דברים על אחרים!

במה להידברות!

במה לחינוך!

במה לכולנו...

כל כך לא מוערכת כבר, כל כך מזולזלת, כל כך בודדה.

אני כבר לא יודע מה ייקרה.

אני גם לא יודע מה הפואנטה של הפוסט הזה.

אני יודע שהייתי צריך לפרסם את ההכרה הזאת.

אולי לנסות לזעזע כמה מכם שייקראו פה.

לעודד עשייה!

לעודד משהו, משהו כדי שזה לא ייפסק בי.

והנה שוב להכין זכוכית מגדלת.

ולחפש בדקדקנות מסודרת אחרי אותה נקודה קטנה של אור.

אותה נקודה קטנה אי שם בחלל האינסופי שנקראת תקווה.

היא שוב בורחת, כמו תמיד, והמרדף מתחיל מחדש.

לשים מסכה, לדמיין שהכל בסדר

ולפעול בצורה היעילה ביותר.

אני כל כך מצטער, שאז, בתקופה של ההתחלה,

לא הבנתי עד כמה הדבר הזה מדהים.

אני חושב שאולי זאת הפואנטה של הפוסט.

אולי אם תקראו את זה, ואני מדבר על כולם! מחברי ארגון עד אנשים שלא שמעו אף פעם על צמרת, או צופים או כל דבר אחר,

אני מקווה שכשתקראו את זה, אולי תעריכו יותר את תנועות הנוער.

אולי תעריכו יותר את התופעה המדהימה הזאת.

אולי תצטרפו, בשביל עצמיכם, 

אולי תחזרו לקחת חלק, בשביל עצמיכם,

אולי אתם תהיו אלה שמביאים את התקווה אתכם,

במקום אלה שמרחיקים אותה יותר.

אין לי מוטיבציה

קשה לי

רע לי

אין סיכוי...

הכל יהיה עוד בסדר.