וואו, כל כך הרבה דברים להספיק לכתוב ולהסביר ולהפנים בפוסט אחד...
כל כך הרבה דברים שקרו במסגרת זמן של 48 שעות.
חיכיתי לזה כמעט 9 שנים, כן כן, להופעה המהוללת של לינקין פארק.
ההתרגשות פעמה בתוך הוורידים שלי, זרמה בכולי, במשך יום שלם.
לא הבנתי, לא חשבתי שזה באמת קורה ולא קלטתי שאני הולך להיות חלק מזה,
חלק מהתהליך המדהים הזה של ההופעה.
אז לחץ, וזיעה, ופאניקה ופחד וציפיה...
עמדנו שם, קרובים לבמה, לאנשים שחיכיתי לראות אותם כל כך הרבה זמן.
מיוזעים, נלחמים על מקום ועל אוויר, מעוצבנים והכי חשוב- לא יכולים לחכות.
הרגשנו הכל, כל רטט, כל תאורה שהבהבה, כל צליל שיצא מהנחת הכלים
ראינו את הכל מול העיניים, שמענו הכל, טעמנו את המתח באוויר, הרגשנו את הקהל כולו
במגע, והכל באותו הזמן בדיוק.
הציפייה הייתה בלתי נסבלת, ההמתנה הזאת היא הדבר הכי קשה שהצלחתי לעשות כל חיי.
ואז, אחרי שביב של צליל ראשון, מהפתיח, הכל קם לתחייה.
ואחרי שביב של צליל כולנו השתלבנו יחד, השתלבנו לערימת זרועות מנופפות
השתלבנו לצווחה אחת גדולה, לצליל אחד מתואם וזהה של הנאה וציפיה צרופה
השתלבנו לגוף אחד ואחיד, היינו יחד.
כל תחושה, כל צליל, כל תנועה עברה דרך כולנו ביחד וחיברה אותנו בצורה שלא הרגשתי בחיים.
הצרחה הזאת הייתה התמצית שלי, כל מה שרק חיכיתי להוציא מאז ומתמיד,
ואני יודע שכמו שהיא הייתה התמצית שלי, ככה היא הייתה של כולנו.
-
אחרי החוויה הזאת, קשה לי לזכור מה עוד קרה,
ההרגשה המלוכדת הזאת ליוותה אותי למשך ההופעה כולה, תחושת הסיפוק והאושר הכן והאמיתי
הצליחה לטשטש את היכולות הקוגנטיביות הבסיסיות שלי.
(הייתי ממשיך, ממשיך לכתוב ממשיך לתאר אבל בשביל מה יש חברים? )
כלום לא נגמר שם.
אלא רק התחיל.
לא הבנתי מה הייתה התחושה ההיא אז, ופשוט המשכתי הלאה עם היומיים המטורפים האלה.
הלכנו אל ידידה, ישנו אצלה בהרצליה כדי שיום למחרת יהיה לנו קל יותר להגיע לשדרות
ליום הפתוח במכינה הקדם צבאים נחשון.
הדרך אליה הייתה להוטה הרגשה מוזרה כזאת, של חוסר מיקום
לא הבנתי מה קרה בשעתיים האחרונות, איפה הייתי ואיך הרגשתי.
ניסיתי להשליך את ההרגשה הזאת על דברים אחרים שאני מכיר
שמחה
התרגשות
אכזבה
כעס
עצב
אבל שום רגש לא התאים לי.
אבל הייתי כל כך מותש, שלא הצלחתי לנסות אפילו לגלות מה עובר עליי.
ועד שהתחלתי לחשוב על זה, כבר הייתי עמוק בשינה מוזרה ולא מספקת.
הבוקר הגיע
ובצורה מוזרה למדי, ההאיי של היום שלפני לא עצר אותי מלזכור במפורט את הדרך אל תחנת האוטובוס.
הבנתי סופסוף איך אני מרגיש,
פתאום הבנתי, שככה מרגיש אדם רגש שהוא לא הכיר קודם.
אושר אמיתי, פליאה מזעזעת, והכל יחד.
לרגע חשבתי שאני בחיים לא יוכל עוד להיות עד להרגשה הזאת.
נהניתי מהסיפוק הפתאומי שהרגשתי מכך, מהעובדה שזכיתי למשהו שלא האמנתי שאני ארגיש בחיים.
ויצאתי, עם חיוך מרוח על הפנים, אל עבר שדרות.
רציתי לחוות את האופי האמיתי של מכינה.
לבדוק אם זה מתאים לי, אם אני רוצה את זה או לא.
הגעתי לשם, אבל לא הרגשתי כלום.
כאילו לא הייתי שייך לשם, משהו דחה אותי ומנע ממני את ההרגשה שרציתי באמת להרגיש.
כבר התחלתי להשלים עם זה.
ואז זה הכה בי.
אחרי הפעילות הראשונה, אחרי רבע שעה!
הציפה אותי ההרגשה הכי מוזרה בעולם.
הרגשה כזאת שאומרת לך שמצאת את הכיוון, ה"קליק" הזה שכולם אמרו לי לחפש כשאני בודק אפשרויות לפעילות לפני צבא.
כבר רציתי להרגיש חלק מהדבר הזה!
ושוב, הרגש הזה היה כל כך חזק,
כל כך דומיננטי, כל כך ראשוני וכל כך חדש לי...
ואז הוצפתי,
הוצפתי בהכל
והסערה רק התחילה.
כל כך הרבה דברים להבין, לעכל, לקלוט.
אני חושב שאני נהנה מהדבר המטורף הזה.
אני בהחלט שמח שאני זוכה לעבור את ההרגשות האלה.
כלומר, אם שמח היא הגדרה מתאימה.
יומיים מדהימים, אני רוצה לחיות אותם שוב, אולי הפעם עם קצת יותר פרופורציה.
סוף פוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Home