בזמן האחרון התחלתי שוב להתעצבן על החיים.

אין לי זמן פנוי בשיט, ובאופן עקרוני אני ממש רע בכל הקטע הזה של "ניהול זמן" או איך שלא קוראים לבולשיט הזה.

התחלתי שוב להוריד מהמוטביציה שלי, ופשוט רציתי לשכב על הבטן, להתכסות בשמיכה ולהזיע את עצמי למוות.

השמעה שלא יכולתי להגיע אליה, עבודה לרסיטל שלא מתקדמת לכלום, עבודה באזרחות שצריכה להיעשות, ביוטופ, נגינה, יו"ר, הדרכה, צמרת, פרוייקט באנגלית, בית נקי, התנדבות קריאה מבחנים בגרויות....

"החיים די קלים כשאתה בן 8 ומאוהב"....אז החיים לא משהו כשאתה בן 17 ואתה שוכח במה אתה מאוהב.

אז הגעתי למסקנה הזאת ברכבת ביום רביעי, כשנסעתי שוב לחולון להתנדבות עם הילדים של ימין אורד.

ישבתי מדוכא כי קמתי מוקדם, כי אני הולך לעבוד עם אנשים שאני לא מכיר ואני שונא את זה, כי אני מבזבז יום שלם מהחיים שלי בשביל מישהו אחר.

נזכרתי במתמטיקה, במוזיקה, באנגלית, בהכל בערך שאני צריך לעשות ובכל מה שלא ייעשה לעולם בקצב הזה.

ולא הבנתי מה אני עושה, למה אני מרשה לעצמי לעשות את זה בכלל, מה זה חשוב?!

למה אני לא יכול לקום וללכת?!

כי אני יו"ר ואני צריך להוות דוגמא אישית ואני ייצוגי?

לא!

אני עושה את זה כי אני אוהב את זה!

ואני יודע שאם לא עכשיו, אז מאוחר יותר אני אשמח שעשיתי את זה!

והבנתי, שכל מה שאני צריך עכשיו, זה להיזכר בדברים שאני אוהב ולמה אני מקריב כל כך הרבה בשבילם!

אז החלטתי לעשות פוסט כזה, פוסט של 7 דברים שבשבילם אני חי עכשיו.

כמו, מטרות לשנה החדשה, רק לפני השנה החדשה וזה לא ממש מטרות.

אז הנה אני מתחיל:

-יו"ר, אני יודע שיש לי תחליף במידת הצורך, אני לא עושה את זה מתוך ברירה!

 אני נהנה מזה, חיכיתי ליום הזה מכיתה ט', אני רוצה להחזיר לסניף את מה שאני קיבלתי ממנו.

 "תנועה שקרית" או לא, היא מדהימה, ואני לא מוכן לתת לה למות וזה בדיוק למה אני עושה את זה!

-פעולות, אולי התמצית של הפעילות הצמרתותית?

 באופן עקרוני אני שמח כי אנחנו ההנהגה הראשונה בהרבה זמן שמקיימת פעולות שבועיות!

 וואלה, זה לא קל כמו שזה נראה, וזה הולך טוב עד עכשיו!

 הפעולות נותנות לי ביטוי, ביטוי שאני זקוק לא בחיי היום-יום, או כמו שברל'ה הגדירה והגדירה טוב מאוד:

 גירוי אינטלקטואלי.

-התנדבות, לצאת מעצמי בשביל אחרים.

 אני נתקל בהמון תגובות להתנדבות שלי, רובן מזלזלות.

 הרי אני לא צריך את זה, זה לא מפיק לי תועלת כלשהיא, ורוב ההתנדבויות שלי לא מוערכות.

 אבל אני נהנה מזה, זה מחזק אותי, זה נותן לי את התחושה הזאת שעשיתי משהו שהוא באמת שימושי.

 בעיקר כשאני נוסע חצי מדינה כדי להגיע למרכז ולהעביר תחנות לילדים שהבית שלהם נשרף,

 לצאת מגדרי ככה רק בשביל ילדים שאני לא מכיר, ולא אראה עוד לעולם, ולדעת שבאמת עשינו איתם משהו

 משמעותי, שהם ייזכרו, ושהם מעריכים.

-נגינה, זה מתסכל, זה מציק, זה מעצבן כל כך!

 אני אוהב את זה.

 מזוכיזם? לא יודע, אבל ההרגשה הזאת כשאני מנגן משהו סוף-סוף כמו שאני רוצה לנגן אותו....

 שום הדרכה טובה או כל דבר אחר בעולם לא יכול להחליף את ההרגשה הזאת.

-קומפוזיציה, וואי!

 אין לי כוח לזה, אני לא יודע לכתוב וקשה לי ורע לי ואני בלחץ והכל!

 אבל, וואלה, יש סיכוי שיש לי כישרון, ואני מפתח אותו לאט אבל בטוח!

 ומאז שהתחלתי ללמוד קומפוזיציה אני משתפר בנגינה, ובתיאוריה והדואט חצוצרות שלי אפילו מוצלח!

 אני סתם מתוסכל שזה לוקח הרבה זמן, אבל זה בגלל שההגדרה שלי לזמן מעוותת כי אין לי הרבה ממנו.

-תולדות, אני אפילו לא צריך להזכיר לעצמי למה אני אוהב את זה.

 זה כל כך מעניין אותי, ומרתק, בעיקר כשאני בור בכל הקטע של ז'אנרים מוזיקליים והגדרתם וכו'.

 לא ידעתי כלום לפני השיעורים האלה ואני לומד ומתפתח ומקבל כל כך הרבה מידע...כל כך טוב לי!

-חברים! הרבה הרבה חברים!

 לנצל את הזמן נכון זה לנצל את הזמן עם אנשים שאני אוהב.

 זה כבר לא סתם חברים, אלא ממש משפחה.

בשביל כל זה, אני מוכן להקריב המון.

בית ספר? מי צריך את זה בכלל! השלמת בגרויות עובדת טוב מספיק!

אני חי כדי לחיות, וכדי לאהוב, וכדי להרגיש!

ולא לקרוא על כל אלה ולהפנים אותם!

קראתי לפוסט הזה פוסט טיפשי.

בהתחלה חשבתי רק על לכתוב רשימה סתמית של מה אני אוהב.

אבל הוא לא טיפשי, הוא משמעותי ממש.

והוא נותן לי כוח להמשיך, ובמקום להתחיל לנסח מחדש כל פעם שאני מאבד את הדרך,

אני פשוט אחזור לפה ואקרא מחדש.

איזה יופי שיש ארכיון!

אוהב.

איתן מהעבר.