פאקינג בולשיט.
הכל פאקינג בולשיט.
אם הייתי יכול רק למחוק תקופה שלמה.
כל מה שחשבתי, כל מה שתיארתי לעצמי, הכל פשוט כדי לבסס איזה ציפייה מטומטמת שיש לי מעצמי, מוטעת כמה שתהיה.
נדרשו כמה חודשים מאסיביים במיוחד, מכבידים, מעייפים כדי שאני רק אתחיל להבין מה לעזאזל אני עושה לא נכון!
ולא הייתי מוכן לזה, לא הייתי מוכן להבין פתאום שכל מה שאני רוצה שייקרה, רוב הסיכויים שלא ייקרו.
לפחות לא ככה.
לא כמו איך שאני עכשיו, ואני כל כך עקשן ואידיוט ואני מכיר את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שהמצב לא יישתנה.
איזה פאקינג שטות מטומטמת הייתה לחשוב שהכל ייקרה כמו שאני רוצה ואיך שאני רוצה לא משנה מה אני אעשה ואיך אני אעשה את זה!
אני כל כך עיוור, כל כך מפחד מעצמי ולעזאזל עם הכל!
חשבתי שאני מבין את עצמי, ומכיר את עצמי בדיוק כזה מושלם.
והנה כל הזמן הזה עבר, ואני עדיין לא מכיר את עצמי מספיק טוב בשביל להשלים עם עצמי ולפעול בהתאם.
אני לא מאמין בעצמי.
נקודה.
אני לא מבין איך חשבתי אי-פעם על התקדמות בלי אמונה עצמית.
אני לא מבין איך חשבתי שאני אוכל לתמוך בעצמי בלי לתמוך בעצמי בכלל.
ועכשיו, במקום לתקן את עצמי ולהמשיך את הדרך כמו שצריך,
אני יושב ומתלונן כי אין לי הצלחה.
בשום תחום, שום תחום מכל התחומים שאני מתפרס עליהם.
סטנדרטים גבוהים?אולי.
אבל האכזבה הזאת שאני אימצתי אליי כבר משפיעה כליי כל כך שאין לי איך לצאת ממנה.
אני כבר לא יכול לדמיין בחלום הכי וורוד שלי את ההצלחה שלי.
שום סוג של הצלחה.
אבל עד עכשיו אני יושב וחושב שהכל בסדר והכל כמו שצריך, ורק מוטיבציה ירודה.
ולעבוד יותר קשה, ויותר חזק ולפשל יותר ולנסות שוב.
לעזאזל אני מאבד את זה.
אני לא יודע מה לעשות
אני לא יודע איך לעשות
אני בעיקר איבדתי כיוון.
ההצלחה שלי לא קימת, ואני מקווה למצוא אותה מחדש.
"הצלחה היא לקום בבוקר ולהתרגש ממה שאתה הולך לעשות...הצלחה היא ללכת לעבוד במה שאתה אוהב, עם אהבה ועם מי שאתה אוהב..."
השאיפה הזאת, הבסיסית, הנכונה, הכנה, האמיתית והכל-כך אפשרית הזאת-
נראית לי פסגת האי-יכולת.
אין לי איך לסכם.
רע לי
אין הצלחה
אין מוטיבציה
אין רצון
אין כבר חשק לכלום.
אני צריך זמן חופש מהכל.
הכל.