החדר, דומם היה.
חדר קטן, צפוף, בנוי מקורות גדולות ועבות של עץ לח ורקוב.
הוא איים להתפרק ברגע, איים ליפול ולהפיל איתו את עשרות המדפים התלויים מקירותיו ומכסים את תכולת החדר כולה.
שם, על הקורות המהבילות עמדו צנצנות, צנצנות זכוכית קטנות, מאוכסנות בצפיפות אחת על יד השנייה מלאות בנוזל עכור ומבעבע.
הרחשים היחידים שנשמעו היו חריקות העץ הרקוב והבועיות שנוצרו והתפוצצו בתוך הצנצנות.
החדר היה כל כך צפוף, כל כך לח ורקוב שאפילו קרני השמש לא ששו להיכנס אליו.
החושך, הלחות והצנצנות המוזרות השוו לחדר מעין אווירה אפלה, קודרת.
הבועות מתנפצות להן בתוך הצנצנות, הנוזל העכור נע בעוויתות מזעריות לנוכח הדף הבועות, העץ הרקוב חורק ומאיים להישבר, למוטט את החדר כולו,
והחדר, דומם היה.
לא היה דומם משום שהתנועה הייתה חסרה בו, ולא היה דומם משום שקול לא היה בו, אלא דומם משום שתוכן אין בו.
דווקא בכזה חדר, צפוף ודחוס, חסר התוכן.
בקצה החדר, עומדת דלת.
דלת קטנה עשוייה מעץ גם כן, בעלת צירים משומנים היטב וידית פלדה מצוחצחת ונוצצת.
למעשה, החלק היחיד שלא חרק והדיף ריח רקוב בחדר היה הדלת הזאת.
נדמה כי נעשה בה שימוש רב, שימוש שמצריך את התקינות שלה.
והנה, בתוך החשכה, ברחש של מנעול בריח, הדלת נפתחת באיטיות.
האור, בחוסר רצון, חודר לחדר וחושף את העץ הרקוב לעיני כל, את הצנצנות המלאות בנוזל העכור.
לרגע נראה צל כפוף ומעוות של דמות מאחוריי הדלת.
הדמות נעצרה לשניה או שתיים, תחבה את המפתח בחזרה אל כיסה והחלה להתקדם אל תוך החדר בצעדים- לא צעדים.
הדמות התנהלה באיטיות, אין זאת מפני שהתענגה על השהייה בחדר, אלא להיפך.
הריח המהביל של העץ הרקוב, החושך הבלתי נמנע, הפחד שהמקום ייתמוטט בכל רגע.
לא, הדמות לא רצתה לשהות בחדר יותר מהזמן שנחוץ היה לה, אלא נאלצה לעשות זאת בגלל החדר.
גופה היה מכוסה חבלות,גיבנת גדולה בלטה מגבה, ותנועתה מגושמת.
הדמות הייתה מעוותת, במלוא מובן המילה.
האור החל להתפשט בחדר והדמות הצליחה להבחין במקיף אותה.
הצנצנות החלו מתבהרות, חושפות צללים שחורים הצפים בתוך המים העכורים.
הדמות החלה מביטה הנה והנה, בוחנת ומחפשת תכולה ספציפית למדי כנראה.
והנה היא נעצרה, תנועותיה נעשות חדות יותר לאט-לאט.
ידה מושטת אל עבר הצנצנת שעיניה נעולות עליה, וברגע אחד ובתנועה שנראית מעט כמו עווית, הצנצנת מונחת בבטחה בידה של הדמות.
פקק השהם הגדול שאוטם את הצנצנת הוסר בתנועה מיומנת, מהפנטת.
קרן אור נוספת חדרה לחדר מבין קורות העץ הרקובות, חושפת יותר פרטים מהתכולה של הצנצנות.
הדמות מיהרה והכניסה את ידה בלי היסוס אל הצנצנת, הוציאה את התכולה וקירבה אל פניה.
ובאותה שניה, כבמגע קסם התיישרה הדמות, נפטרה מעיוותיה הרבים, ובין קרני האור ההולכות וחודרות אל החדר, ניתן היה להבחין בחיוך.
הצנצנת נשמטה מידיה של הדמות, נפלה על רצפת העץ ונשברה לרסיסים, מותירה שלולית נוזל עכור מסביבה.
עד אז, הדמות כבר הייתה מחוץ לחדר, וניתן היה להבחין בגבר מרשים, גבה-קומה, חייכן ושמח, מוציא מפתח קטן מכיסו.
רגע קטן לפני שהדלת נסגרת התחמקה לה קרן אור קטנה אל תוך החדר, התרוצצה והאירה.
צנצנות הזכוכית זהרו באור ונצצו, שלולית הנוזל על הרצפה שלחה חיוכים מאירים אל קרן האור המתרוצצת.
ובין כל השמחה, היופי של הדמות, האור והחיוכים השלוחים, נחשפה תכולת הצנצנות.
ובין כל זה, מאחוריי החיוך של הגבר המרשים שנועל עכשיו את הדלת, עומד חדר קטן ורקוב, מלא במסכות.
חדר קטן עם צנצנות מלאות בפנים שונות ומשונות, לאירועים שונים ומשונים.
פנים שמחות, פנים כועסות, אחראיות, מאוהבות.
עכשיו הכל ברור.
הרי הדמות שנכנסה לחדר, היא אותה דמות שיצאה, רק במסיכה שונה.
אני לא יודע מה עובר עליי בזמן האחרון, אני מתנהג שונה מול אנשים שונים, אני עוטה מסיכות, אני מסתתר ואני מנסה לעשות הכל מהסיבות הכי לא נכונות בעולם.אולי הקטע הזה של להיות חולה ולשבת במיטה עוד כמה ימים רק יעוזר לי, לך תדע...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Home