מוזיקה.

תווים, סולמות, מודוסים, סולפז', הרמוניה, סונטה, מאז'ור, מינור, קדנצה...

כל המילים האלה פעם עשו לי מעין ריגוש כזה.

כשאמרו לי פעם אחת מהמילים האלה, הרגשתי תחושה מיוחדת, כזאת שאני מייחס למשהו שנע בין החסרת פעימה לבחילה.

כזאת הרגשה שאני מרגיש כשאני מקבל משהו שאני בטוח שלא מגיע לי, שמשהו מרגש אותי ברמה חדשה שלא הכרתי קודם.

הרגשה כזאת שנורא דומה להרגשה של פספוס, או של אכזבה נוראה.

אולי זה רמז מטרים?

כשהבחנתי בהרגשה הזאת, אני חושב שזה היה לפני שנתיים בערך, החלטתי שזה מה שאני אעשה, תמיד.

החלטתי שזה מה שמתאים לי, שזה מה שעושה לי טוב, החלטתי שזה החיים שלי.

ככה, בשבריר שניה של משהו שאולי פה ושם דומה לרגש של הנאה, החלטתי את ההחלטה הזאת.

אני חייב להגיד שאני גאה בעצמי שדבקתי בה עד היום.

באמת שכן, הכושר התמדה שלי די מרשים.

אבל אני התמדתי בזה כל כך הרבה זמן שהכנסתי לעצמי לראש שזה נכון.

שאני באמת רוצה להמשיך בזה בחיים שלי, שזה הייעוד שלי, המטרה שלי.

כל כך התמדתי בזה עד שאני לא בטוח לגמרי שהכנסתי לעצמי את זה לראש, או שזה תמיד היה שם.

אבל בזמן האחרון?

עד כמה שאני רוצה, אני מאבד אמון.

מתחיל להשלים עם העובדה המצערת משהו, שזה לא בשבילי.

אני לא מספיק טוב, אני לא מספיק מוכשר ותמיד ידעתי את זה, אבל עמוק עמוק התפללתי שזה יישתנה.

ואני עבדתי קשה, ועשיתי כל מה שיכולתי, אבל המשחק כנראה כבר מאוד קרוב לסיום.

אני לא יודע איך לתאר את מה שאני מרגיש בקשר לזה עכשיו.

זאת מעין תחושת פספוס כזאת, נו, כמו אכזבה כזאת....

משהו בין החסרת פעימה לבחילה.

ריטנוטו, דינמיקה, ארטיקולציה, פעמות, מפעם, סימפוניה, קונצ'רטו....

אני יכול להגיד ולשמוע את כל אלה בלי להרגיש כלום, סתם עוד מילים של חול.

אין בהן קדושה, אור או התעלות נפש כלשהיא.

הן מילים, סך הכל, בשפה אולי שונה, אבל מילים.

והאשליה הזאת שהשתדלתי להאמין בה עד עכשיו, מתקרבת לשעה בה היא תעמוד מול המציאות וקיימות שתי אפשרויות-

*היא תתממש, והתמונה המדומיינת בראש שלי תפרוץ החוצה ותמלא את החלל בו אני נמצא.

*היא תתנפץ, תיקח איתה את כל הייחוד, כל היופי והטוב שקיים במוזיקה מבחינתי.

זה לא היה אמור להיות הנושא של הפוסט הזה, אבל זה גלש וזרם.

אני לא יודע איך להרגיש כי כרגע אני קצת אדיש.

אני מעוצבן, קשה לי עם העובדה שיכול להיות שבקרוב אני נפרד ממה שהיה חלק כל כך גדול בחיים שלי.

אני מעוצבן עוד יותר כי אני מנסה הכי הרבה שזה לא ייקרה..ונכשל.

ואני יודע שאם תגיבו, אתם תגידו שאין לי למה לעשות כל כך הרבה דרמה.

הרי אני יכול להמשיך להינות מהמוזיקה שלי בזמני החופשי.

טוב, אבל הרי זה לא החלום נכון?

החלום הוא הכישרון, היכולות, האהבה האמיתי שפורצת ממני החוצה אך ורק אליה, אך ורק אל המוזיקה ולא אל עוד שום עיסוק אחר.

אני חושב שלשאול ילד מה הוא רוצה לעשות כשהוא יהיה גדול, זאת טעות מרה.

המחשבה על זה, היצירה של האשליה, הדמיון הזעיר הזה של העתיד גדל ומתעצם לתמונה אדירה מתחת לפני השטח ופורץ החוצה בתקופה הכי לא רצוייה כמטרה, רצון, ציפייה ותקווה.

וכשכל זה מתנפץ, (כי בואו נודה בזה, מי לא רצה להיות זמר שחקן או כבאי כשהיה קטן ועכשיו מבלה את חייו כפקיד במשרד ממשלתי?) זה משאיר חלל.

גדול, קטן, לא יודע אבל חלל שקשה למלא בחזרה.

אני מגזים, אני מנפח את הכל מפרופורציה אבל מבחינתי זה הכל נכון.

כאילו, תסתכלו על הפוסט הקודם, על האופי שלי שלא מאפשר לי אלא לנפח דברים ולהוציא אותם מכלל פרופורציה.

מבחינתי, כל מה שכתוב פה נכון במאה אחוזים.

אם אני לא מקבל הכל, ב-100% או לפחות קרוב, לא הגשמתי את החלום שלי, הייעוד, השאיפה החזון מה שרק תרצו.

ואם לא עשיתי את זה, אני לא יוכל אף פעם להמשיך בזה.

אם אני לא מקיים את הכל כמו שאני חלמתי עליו, אני לא מקיים את זה בכלל.

אני חולה, חולה נפש ואני עייף כבר מכל זה.

אולי זה לטובה?

אני לא יודע, אבל אני יודע שאני אתגעגע לתחושה הזאת, זאת של ההתרגשות, של החסרת הפעימה, של הבחילה...

אני מקווה שאם לא זה, אז יהיה עוד משהו בחיים האלה שייתן לי להרגיש ככה.

סוף פוסט-22:12  יום ראשון.