יוצא לי הרבה בזמן האחרון לחשוב על איך אני נראה לחברה.

מה עובר בראש של אנשים כשאני עומד מולם בפעם הראשונה-כשאני חופשי ומאושר , או עם העכבות ההגיוניות של אדם "נורמאלי".

אני תוהה איך אנשים יכולים לגבש דעה עליי, בזמן המועט הזה שהם מסתכלים עליי.

הרי, אם איני מרגיש בנוח עם הסביבה, אני מראה רק צד אחד מחושב ודי משועמם שלי, והצד השני, הפחות ראציונלי, הכיפי והמטורף נשאר קבור עמוק עמוק מתחת לשכבות של אי נוחות.

אני מזלזל באנשים כאלה, שלוקחים הכל כמובן מאליו.

"אני מכיר אותו, לא אוהב אותו...ראיתי אותו בדיוק לחמש דקות וממש לא אהבתי את מה שראיתי".

חמש הדקות האלה הן כלום, זה לא זמן ריאלי לגיבוש החלטה על אדם, שהרי אתה לא לומד עליו כלום, לא רואה את עצמו, אלא רק שביב של חלק קטן ממנו.

אני אחד מהאנשים האלה.

אני יושב ומסתכל על אנשים, שונא אותם, מתעב אותם בכל הכוח שאני יכול לגייס לעצמי כי הם "לא נראים" לי.

אני מסתכל על מה שכתבתי למעלה, חמש דקות של צפייה והיכרות של בנאדם קבעו את הרושם הראשוני שלי ממנו.

אני משקר לעצמי.

הדעה הזאת על האנשים שאני כל כך שונא ומתעב נובעת מהיכרות, דיבור או התבוננות של חמש שניות ולא יותר.

ואז אני יושב ושונא את האנשים שפועלים בדיוק כך, רק מהצד השני של ההתבוננות.

אלה שמחליטים החלטות שרירותיות עליי, על החברים שלי מהיכרות שטחית של חמש שניות, מהיכרות שטחית של שמועות ופיסות מידע מקוטעות.

אני יושב ומתעצבן, רוצה לצרוח ולפרוק את העול על מישהו אחר, ומוצא את המישהו הזה בקלות תוך התבוננות של חמש שניות והיכרות שטחית כזאת או אחרת.

רע לי כשאני חושב על זה, כי אני אחד מהם, אחד מהאנשים שאני הכי מזלזל בהם ולא מעריך.

אני צבוע ומגעיל, אבל אני יכול בכלל לשלוט בזה?

איך הקטע הזה עובד, הרושם הראשוני הזה?

מישהו יכול להסביר לי באמת מה קורה אצלי בראש כשאני רואה מישהו בפעם הראשונה ומחליט אם אני מוכן להכיר בו או לשנוא אותו ואת הנוכחות שלו לעולמי עד?

ומישהו יכול באמת להימנע מזה?

אני מאמין שלא.

תכונה אנושית בלתי נמנעת לצערינו הרב, היא השפיטה הזאת לאור הרושם הראשוני.

כל אדם שופט את מי שהוא פוגש במהלך חייו על הפגישה הראשונה איתו.

בין אם יקבל החלטה שהאדם מתאים לו, או אם האדם לא מתאים לו.

אבל מה שכן, יש לכל אחד מאיתנו את האפשרות לדבוק ברושם והשיפוט הזה, או מצד שני לקום, ולמרות הרושם הראשוני לנסות ליצור קשר אולי עמוק קצת יותר, להבין צת יותר את האדם שעומד מולך ולשפוט אותו לפי קנה מידה אמיתי, וכן.

ואת כל זה, כל הבחירה הטבעית הזאת שנובעת מהיגיון בריא בלבד, הבנתי רק בימים האחרונים.

יצאתי לטיול שנתי אחרון, עם הכיתה שאני לא אהבתי, עם השכבה ששנאתי ועם המבחר המצומצם של חברים שהייתי מוכן להיות מוקף על ידם.

אבל כשיצא לי לשבת לבד, רק אני עם הכיתה שלי באמצע המדבר בלי הפרעות, בלי אנשים מבחוץ גיליתי המון דברים חדשים שפספסתי באנשים שאני מכיר ורואה כבר יום יום בשלוש שנים האחרונות.

יצא לי להכיר מחדש אנשים, לגלות עליהם דברים שלא חשבתי שיכולים להיות הגיוניים ממבט ראשון.

יצא לי להתאהב בחברה הזאת ששנאתי בשלוש שנים האחרונות.

יצא לי להבין שרושם ראשוני הוא מוטעה ברוב הפעמים.

יצא לי להינות הכי שבעולם מהכיתה הכי מדהימה בעולם.

אבל כל זה יעבור לי עוד כמה דקות, נחזור כולנו לעולמות הקטנים והסגרוים שלנו, ננתק שוב קשרים עם אלה שהרושם הראשוני שלנו אליהם היה מוטעה ונחזור לשנוא ולתעב על שטויות.

אולי קצת פחות בעוצמה, אבל בטוח שזה ייקרה.

אני לא רואה אותנו נעשים מגובשים יותר, חברותיים יותר ואדיבים יותר, אלא חוזרים בדיוק לאותה נקודה של קודם.

קראו לזה פסימיות, אבל אני חושב שזה המצב הטבעי של העולם.

כשחזרתי, בהאיי מטורף מההיכרות החדשה עם השכבה, עם הכיתה גיליתי מה חלק ממנה חושבת עליי ועל החברים שלי.

גם אחרי הטיול וההיכרות העמוקה קצת יותר.

בשנייה נדלק הסוויץ' במוח שלי, שינה את הדעה שלי וחזרתי לשנוא, חזרתי לתעב.

התעצבנתי על האובדן הזה של ההיכרות והשמחה, וחזרתי לאותה נקודה מחדש.

איכס, רושם ראשוני.